בטי-פתי

אמא נורא כעסה כשמצאה אותי עירומה על השטיח. חשבתי שתרגע כשתבחין ביובל הרכון מעליי אבל היא לא. להיפך, סילקה אותו. לא חשבתי שתכעס, יובל אמר שזה יהיה אמין יותר אם אוריד את הבגדים. בהתחלה מחיתי, אבל רק בשביל להיות עקשנית. אהבתי לתת לו לנצח. גם כששיחקנו באבן-נייר-ומספריים אהבתי לתת לו לנצח. למרות שגיליתי שלנסות להפסיד במשחק הזה, זה קשה כמו לנסות לנצח.

אם תשאלו לדעתי, אמא נבהלה רק מכיוון שחששה כי יובל השגיח בסימן הלידה שלי ויספר לאמא שלו. יש לי נקודה ורודה ומקומטת ליד הזרת ברגל שמאל. זה מה שנותר לאחר שכרתו לי את האצבע השישית ברגל. נספח קטן וחסר משמעות שלא הפריע לי בתור תינוקת ולא לאף אחד אחר, שאמא בכל זאת החליטה לגדוע. מאז, הגדם מגרד בכל פעם שאני פוחדת או נרגשת.

נרתעתי מאיך שיובל גבה עם השנים, גידל גבה נוספת בין הגבות והרכיב משקפיים, אבל נשאר צנום ובעל אזניים בולטות. פגשתי אותו בתחנת הרכבת חמש-עשרה שנה לאחר התקרית על השטיח. האצבע שלי שוב גירדה.

באותו הרגע, נחתה עלי הבנה חסרת טעם. היום, יובל הכי מבוגר שאי פעם היה והכי צעיר שאי פעם יהיה. באופן בלתי נמנע, הוא ימשיך להשתנות עם השנים שכבר הוכיחו שאינן עושות לו טוב.

הוא לא זיהה אותי, רק דחף אותי הצדה כשהסתרתי לו את לוח הנסיעות. לא היעזתי לדבר איתו אחרי כן, אבל דאגתי למצוא מקום משם אוכל לצפות בו בזמן המסע. גירדתי רגל ברגל ובהיתי בו. הוא ישב ברגליים פתוחות כמו נהג משאית, שיחק בקוביה הונגרית ומלמל בשפתיו בלי הפסקה. שמחתי לראות שהוא עדיין אוהב לשחק.

החזקתי ספר מול פניי, כדי שלא ירגיש שאני בוהה בו, למרות שבאמת בהיתי. אני לא רוצה שאף אחד ידע עלי את האמת, כי כל מה שאני עושה הוא מביך. כמו שאני אוכלת כריך וחייבת לסיים אותו בביס ה13 בדיוק. אני סופרת, ובגלל זה לוקחת לפעמים ביסים קטנים ולפעמים, בעיקר בסוף, ענקיים. כי אפילו אחרי כל השנים, עוד לא הצלחתי להבין כיצד למדוד כל ביס למען התזמון הנכון. או כמו שאני הולכת לסופרמרקט. אני חייבת לעבור בכל המעברים, אפילו באגף של האביזרים לתינוקות למרות שאין לי תינוקות. אני עוברת על הכל כמו שפקמן אוסף נקודות. גם אם באתי רק בשביל מיץ אשכוליות, אני עושה את כל הסיבוב לפני שאמשיך אל הקופות.

יובל נראה כל כך מרוכז בקוביה שלו. רציתי שירים את הראש ויסתכל עליי, ייזכר ויחייך וישאל אם אני רוצה לשחק. אבל הוא המשיך לסובב את הקוביה המטופשת שלו, עם האצבעות הארוכות שלו והמלמול המוזר מהשפתיים החמודות שלו.

למרות שקרא לי "בטי-פתי"; היה שתלטן ואהב משחקים שבהם צריך להתפשט; גנב לאמא תכשיטים מהשידה ותמיד גרם לאצבע שלי לגרד, חשבתי שהוא בסך הכל בחור נחמד. הייתי כל כך עסוקה בלבהות בו, שלא שמתי לב שאני מזיעה ורועדת בידיים. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. במקום לסדר את הצבעים בקוביה, נראה שהוא מבלגן אותם כפליים. התחלתי להבין שהוא הורס את כל מה שהוא נוגע בו. כמו עם הקוביה, וכמו כששיחקנו, ואמא הופיעה ולקחה לו את חפיסת הסוכריות מהיד. הסברנו לה שזה רק "תרופה בכאילו" אבל היא לא הקשיבה ואמרה שתוריד אותם באסלה. אבל ידעתי שלקחה אותן לעצמה. לא שהפריע לי, הן גם ככה היו מגעוּלוֹת, אבל הן גרמו לי להרגיש טוב ותמיד מנעו מהזרת שלי לגרד. יובל קרא לזה פלצבו, אמא קראה לזה סמים, ואני לא קראתי לזה. אבל איך שלא תקראו לזה, אהבתי את הסוכריות האלו ורציתי אותן שוב, אבל אמא לא נתנה לי. זה נראה לי מגוחך, כי לאמא היו הרבה פלצבואים בארון שבשירותים, אז למה לה מותר ולי אסור. בכל מקרה, הפסקתי להקשיב לאמא; היא לא ידעה כלום, חוץ מהפעמים האלו שהפגינה קצת חוכמה.

כמו היום שהביאה הביתה כלב וקראה לו כריסטיאן, רק בגלל ששנאה את השכנה ורצתה להרגיז אותה, ולשכנה היה בן בשם כריסטיאן. תמיד היתה אמא צועקת, "כריסטיאאאאן! מי כלב טוב? מי כלב טוב?" והיתה זורקת לו כדור. הוא היה רץ לתפוס, אולי כי נהנה מזה ואולי כי חשב שאמא נהנית מזה ורצה לרצות אותה. השכנה היתה מסתכלת מהחלון ומחמיצה פנים. כן, היו לה רגעי הקסם שלה, אבל בדרך כלל לא ידעה לחשוב קדימה. לדוגמא, הלכה לאירועים משפחתיים גם אם לא רצתה, רק בגלל שבעל האירוע הגיע קודם לשלה. היא לא חשבה על העתיד. איך תלך לאירועים של מי שהגיע ללוויה שלה?

אמא תמיד טעתה. נהגה לומר שאם אשחק בגשם אהיה חולה, ותמיד הייתי חולה רק בקיץ. שאם אשחק בשמש אחטוף כאב ראש, ותמיד כאב לי הראש רק בחורף. לא להתקלח בלילה; לא לישון עם שיער רטוב; לאכול הרבה גזרים כדי לראות טוב יותר; לא לאכול מאוחר בלילה כדי לא להשמין; לא להיכנס לבריכה אחרי שאכלתי אבטיח; גלידה כשכואב הגרון; מים כשיש שלשול; קפה על פצעים פתוחים; בוץ על עקיצת דבורה; לא לבלוע מסטיק כי הוא יצא בקקי רק בעוד שבע שנים; לא לאכול כשאני מדברת; לא לדבר כשאני אוכלת... אבל כל אלה היו טעויות, מיתוסים, שקרים. כי עם כל הגזרים שכססתי, הקפה שמרחתי, הגלידות שאכלתי וכל המים ששתיתי... אף פעם לא חירבנתי מסטיקים. ובלעתי המון בילדותי. זה גרם לי לחשוב בעצבות כמה שפנים בטח צריכים משקפיים, אבל אף אחד לא יודע. ועל כמה עצוב זה לטעות בכל דבר, כמו אמא. כמו עם הגזרים, וכמו שכרתה לי את האצבע, שאם היתה עדיין קיימת, סביר להניח שלא היתה מגרדת בכלל. וזו לא רק אמא, כולם טועים כל הזמן. איך לא, כשאנחנו לא מספיק חכמים להבין איך המוח שלנו פועל; למרות שכשחושבים על זה, אם הוא היה פשוט מספיק כדי שנבין אותו, אז היינו טיפשים מדי להבין בכל מקרה.

אז המשכתי לשבת שם ולנעוץ בו עיניים. לפחות שלוש פעמים, כמעט קמתי כדי לגשת אליו והתחרטתי. הוא לא הרים את ראשו אפילו פעם אחת, גם לא כדי להעיף מבט לחלון או להתמתח. כמעט כאילו ידע שמבט ממנו יגרום לי להפסיק להסתכל, אבל רצה שאמשיך. כדרכם של בצלים המכריחים את החותך אותם לבכות על גופתם המתה. אבל לא חשבתי שיזכור אותי, עברו חמש-עשרה שנה, ואני נשכחת. כמו דמות שעצרה בדרכה על מנת לגרד בתוך הנעל בזמן שלפניה נלקח צילום משפחתי, ונותרה שנים ממוסגרת בסלון של זרים – הזרה ברקע שמחטטת לעצמה בנעל.

הרכבת נעצרה, וכמה אנשים ירדו בקיסריה. אחד מהם התנגש ליובל ברגל עם מזוודה ויובל הרים את העיניים לשניה. ישירות עליי. ידעתי שיותר הגיוני שהוא מביט בחלון, אבל המוח שלי נתן לרגליים פקודה לעמוד. סגרתי את הספר וקמתי. אנשים חשבו שאני יורדת ופינו לי דרך, אבל נעצרתי מולו ולא הייתי בטוחה מה לומר. לבסוף, הוא הרגיש את נוכחותי והרים את הראש. לא מה שציפיתי. העיניים שלו היו אדומות ומנופחות, והגדם שלי גירד בעוצמה. הוא שאל, "מה?" בקול נמוך.

"אני לא מרגישה טוב..."

אני לא יודעת למה אמרתי את זה, זה נשמע לי אידיוטי תוך כדי שיצא לי מהפה. בטח נראיתי טיפשית, עם הרגל שלי משתפשפת כלפי השניה, אבל זה מה שיצא. אולי כי ידעתי שלמרות שיובל גרם לאצבע שלי לגרד כל הזמן, הוא תמיד מצא משהו שיפסיק את הגירוד, ולזה חיכיתי. הוא הסתכל עלי; הגבה הארוכה שלו מצטמצמת כאילו הסתכל ישירות על השמש, ואז עיניו התבהרו כאילו בא ענן. ידעתי שהוא מזהה אותי; רופא אף פעם לא שוכח את המטופלת הראשונה שלו. אבל אז הוא אמר, "שיט!" קם מהר, לקח את תיק הגב ויצא מהרכבת בריצה.

לא הרגשתי מבוכה ולא רציתי לבכות, רק בהיתי בספסל עליו ישב רגע קודם וגירדתי ברגליי. הוא השאיר משהו אחריו, שקיק עם כסף קטן. כשהרמתי את העיניים ראיתי אותו עומד על הרציף. הוא הסתכל דוּך עליי, מחזיק את תיק הגב שלו באחיזה רפויה. עכשיו כן זיהה אותי והשפתיים שלו שוב זזו, רק שהפעם הצלחתי לקרוא אותן: "בטי-פתי?"

והרכבת המשיכה בדרכה.