המהמר בשממה

כשהייתי ילד, אספתי מטבעות. היה לי אוסף כל כך עצום עד שבגיל 15 כבר לא נותר לי מה להוסיף. אבי נהג לומר שאיסוף מטבעות, כמו החיים, נהיה משעמם עם הזמן, בעיקר כשיש לך הכל. ככה הרגשתי בימים האחרונים. פעם נהניתי מדרכים מדבריות, אבל עכשיו הסביבה הסתחררה והתעוותה כשהסתובבתי לאחור, יש כזה דבר - יותר מדי מדבר, הרגשתי יד על כתפי.

"חביבי." הוא לחש, "אני חושב שאני יכול לראות את העיר."

"אתה מדמיין." אמרתי, "אנחנו נמות כאן."

"לא לא, תראה. אורות!"

הרמתי את הראש. לא ראיתי אורות, רק שממה. מדבר והרים ושממה. "אתה מדמיין, חישה." אמרתי, "אוי לי ולמזל המחורבן שלי. בטוח תמות לפניי כמו מוסא המסכן, ואני אשאר כאן לבד."

"אולי זו תחנת דלק בכניסה לעיר השכנה."

"אל תתחיל."

"רגע, זו לא יכולה להיות תחנת דלק..."

היה נחמד לשמוע שהוא לא לגמרי איבד את הראש.

"זה דוכן." הוא המשיך.

טעות שלי.

"זה דוכן לוטו, אני לא מאמין."

לא עניתי. אם אי אפשר לנצח בויכוח מול אדם חכם, בטח שאי אפשר מול טיפשים כמו חישה. הוא הוריד את היד מהכתף המיוזעת שלי ודילג במה שנראה כשילוב מקרטע של ריקודי עם ועוויתות גסיסה.

"רגע… לאן אתה רץ, ממזר מטומטם." אמרתי, ואז נעצרתי; באופק הבזיקו אורות לבנים וצהובים ופעמו כמו מכות חשמל קטנות בלב האין, ממצמצות בחינניות; עם זוג מגפונים למעלה וחלון קטן למטה. זו לא היתה תחנת דלק, זה היה דוכן לוטו.

חישה נפל, קם והמשיך לרוץ. רצתי אחריו. נפלתי וקמתי כמה פעמים. היינו כמו שני דגים שאיתרו חור ברשת, אבל תוך כדי ריצה כבר הייתי מיואש. הרי אין שם אף אחד. סתם ביתן נטוש בלב המדבר עם זוג מגאפונים וחלון.

"יש כאן מישהו?" חישה ניגש אל החלון בהיסטריה קלה, דפק בו שוב ושוב. החלון נפתח והיד שלו זינקה פנימה ופגעה במשהו, שמעתי "אווץ'!"

"סליחה, תסלחי לי גברת..."

"נוודים מטומטמים." שמעתי קול של אישה מעבר לחלון, "שיט, עכשיו האף שלי מדמם."

כשהתקרבתי יכולתי לראות רבטה כרוכה בקפידה סביב זוג עיניים חומות בהירות.

"זה באמת דוכן לוטו..." אמרתי לעצמי, "באמצע הסהרה."

"סליחה גברת, יש לך כוס מים, אולי?" שאל חישה.

"אתה לא צריך לצעוק, אני שומעת טוב מאוד. לעזאזל עם המקום הזה, תמיד אותו הדבר," אמרה האישה. היא שחררה את הרבטה שלה, איזו אישה יפה; אף מושלם נוטף דם ושתי שפתיים אדומות. היא שלפה גליל נייר טואלט מתחת לדלפק ודחסה ריבוע לתוך נחיריה, "כולם תמיד מבקשים מים. יש לי פה כרטיסים בשווי מיליונים וכולם תמיד מבקשים מים."

"בבקשה..." חרחרתי,  נשען על דלפקה, "אנחנו עומדים למות."

"לא צריך להגזים." היא שלפה מתחת לדלפק ג'ריקן של מים צחים. איזה מראה מלבב. באותה מידה יכלה לשלוף זוג עיניים חדשות לעיוור. שנינו זינקנו לפני שהספיקה להניח אותו על הדלפק. היא נבהלה ושמטה אותו החוצה. חישה הצליח לחטוף אותו מבין ידיי הלופתות ולגם בקולות חרחור, מים טפטפו במורד סנטרו וחזו העירום. נצמדתי לצווארו ושתיתי את מה שנשפך.

"איח," שמעתי את האישה אומרת, "זה  מגעיל."

לאחר שסיימנו להתנשף, ולאחר שהחליפה את נייר הטואלט בריבועים חדשים ודחסה גם אותם לאפה, המשיכה ואמרה, "טוב, אז אתם מוכנים להמר קצת, רבותיי?" כשדיברה, הטישו קיפץ מעלה ומטה. יכולתי לראות הרבה יותר טוב עכשיו. ציפורניה היו מרוחים בלק אדום והיא החזיקה זוג כרטיסים.

"להמר?"

"זה דוכן לוטו, אתם מהמרים על מספרים וזוכים בפרסים. ההגרלה הבאה תתחיל בקרוב, אז כל אחד לקחת כרטיס." היא התעטפה בחזרה והושיטה לנו זוג עטים. מילאנו את המספרים. מילאתי רצף מספרים שנהגתי להשתמש בו באופן קבוע כשמילאתי כרטיסי לוטו בימי שישי; יום ההולדת של חמסנה הקטנה שלי, יום הנישואין ועוד כמה תאריכים. זה היה רצף חסר סיכוי, אבל לא התכוונתי לשבור הרגלים בלב המדבר,

"גברת, במה זוכים?" שאל חישה.

"הפרס הראשון הוא ג'יפ עם מיזוג אוויר וקערת פירות טריים." היא אמרה, "הפרס השני הוא גמל, והפרס השלישי הוא עשרים מיליון דינר במזומן."

"כמה דבשות?"

"עם זאת, אם תפסידו," היא התעלמה מחישה, "אני מנחשת שתמותו כאן מהתייבשות. אתם מוכנים לשלם?" היא הושיטה את ידה.

הסתכלנו אחד על השני, "מאיפה את חושבת שיש לנו כסף?" שאל חישה, "כל מה שיש עלינו זה המכנסיים האלה והנעליים המרופטות."

היא בחנה אותנו מכף רגל עד ראש, "הן לא כאלה מרופטות… הן יספיקו."

 

בצעירותי נהגתי להמר על סוסים. היום אני יודע שזה טיפשי להמר, סוסים הם חכמים יותר מבני אדם. אף פעם לא שמעתי על סוס שפשט את הרגל כי הימר על האדם הלא נכון. אבל כשאין לך מה להפסיד, ובינינו הנעליים כן היו מרופטות, להמר היה נראה כדבר הגיוני לעשות.

היא נתנה לנו מחצלת בזמן שחיכינו לתוצאות. לא היה לה אוכל, אבל היה לה לוח שש בש, כמה מגזינים ישנים וגראס רפואי. הימים חלפו וגופנו נחלש. המים אזלו ושכבנו שם על החול החם, תחת שמש בוערת, שמים כחולים עמוקים ושקט עצום. מעולם לא דמיינתי את המדבר כאיום משמעותי על חיי, כפי שלא החשבתי כרישים כאיום בעודי ביבשה. פעם חשבתי לבלוע את אחת מקוביות השש בש, לגמור את הכול, אבל פחדתי שעד שפעם אחת אצליח במשהו, זו תהיה התאבדות, ואף אחד אפילו לא ידע. לפחות אם היו יודעים. כמו מוסא, שהתפטר מהמפעל וצעק על המנהל מראש הסולם, "אתה לא יכול לפטר אותי, אני מתפטר!" רק שהוא גמר בלשכת התעסוקה, ואני אגמור קבור בחול. על מה אני מדבר... הוא כן גמר קבור בחול, ואפילו לא מצא עבודה חדשה קודם. חשבתי אז הרבה על העבר ועל מוסא. אותו בחור שנהג לומר שהחיים קצרים, אבל הם גם הדבר הארוך ביותר שחווה אי פעם. קינאתי בו; אלפי קילומטרים של חול בינו לבין המתח הבלתי פוסק הזה. הוא לא רעב או צמא ולא חש את הכאב הזה כבר הרבה זמן.

לשוני התנפחה, לא יכולתי יותר להחזיק את גופי, כל עצמותיי כאבו ולא יכולתי לראות דבר בשמש העזה, "אני לא חושב שאשרוד לקבל את הפרס שלנו, חישה..." אמרתי, "לאחר שאמות, אתה יכול לקבל את החלק שלי."

כבר לא יכולתי לראות את חישה, אבל יכולתי לשמוע אותו, "אל תתייאש, חביבי," הוא אמר, "למות יהיה הדבר האחרון שנעשה בחיים האלה."

חשדתי שהאישה מושכת סמן רק כדי שנהיה חלשים מספיק כדי למות אם נפסיד, אבל לא חלשים מדי כדי שננצל אם ננצח. חלפו כמה ימים לפני שאמרה, "רבותיי, ההגרלה תתחיל בעוד כמה דקות."

סוף סוף, ניסיתי להתרומם ונפלתי. אף שההכרזה הזו הפתיעה אותי וחשתי התרגשות גדולה, אהיה שקרן גדול אם אומר שחשבתי שאזכה.

"רבותיי," היא הכריזה במגפונים, "ברוכים הבאים להגרלת הלוטו השלושה עשר של מדבר סהרה."

הייתי בטוח שזהו, אנחנו עומדים להפסיד, למות כאן ולהצטרף אל מוסא לגיהנום. לא שזה הפחיד אותי, כמה יותר גרוע זה כבר יכול להיות. אבל עדיין ניסיתי להקשיב. האישה שלפה המספרים והכריזה עליהם במגפונים. לא יכולתי לראות דבר, השמש עיוורה אותי, אבל שמעתי הכול. היא הכריזה כל מספר. לא זכרתי אילו מספרים סימנתי, אבל הקשבתי כאילו חיי תלויים בזה.

וזה קרה. חשבתי שאני עומד להתעלף בדיוק כששמי הוכרז. זכיתי בג'יפ עם מיזוג אוויר וקערת פירות טריים. לא יאמן. רציתי לקפוץ ולצרוח משמחה, לרקוד ריקוד ניצחון, לחבק ולנשק את האישה על שפתיה האדומות, אבל לא יכולתי לזוז. במקום זה, חרחרתי והשתעלתי, שאלתי בקול גוסס, "איפה הוא? הג'יפ... איפה הוא?"

"בבקשה," אמרה לי מרזנה, הרימה את ידי והניחה משהו בתוכה. יכולתי להרגיש שאלה מפתחות.

"איפה הג'יפ..." שאלתי.

"ברכותיי חישה, עליך לאסוף אותו מהעיר השכנה, כמה אלפי קילומטרים מכאן." היא אמרה, "ניצחת, אתה תשרוד למרות הכל."

האם היא אמרה חישה?

הייתי די בטוח שהיא אמרה חישה.

הסתכלתי על חישה, מבולבל, אבל לא היה שם אף אחד.

רק אז הבנתי איזה טיפש גמור הייתי. יכול להיות? האם טיילתי ימים במדבר ודיברתי עם אשליה הנושאת את שמי? השמש בטח טיגנה לי את המוח. הרגשתי כמו אידיוט מושלם על שנתתי למדבר לתעתע בי כל כך הרבה זמן. אבל לא רציתי שהאישה היפה תראה אותי בחולשתי, אז הצצתי לבדוק שהיא לא שמה לב. מסתבר שהיא לא רק לא שמה לב, אלא שלא היתה שם, וגם דוכן הלוטו נעלם - עוד פרי דמיון שלי. הייתי חייב לקחת את עצמי בידיים ולנשום עמוק... אחרי ככלות הכל, הגיע הזמן לצעוד אל הג'יפ שלי. הוא לא יתניע את עצמו.

© כל זכויות התכנים שמורות למוריה בצלאל