ציפיות

בוקר טוב, אהובה. מקווה ששנתך ערבה.

 

הבוקר, היה נוזל לבן קרוש בזווית פיך, פרוש על לחיך כתחרה. פקחתי את עינך הימנית, וכשהרפיתי, נסגרה כניצן המסתיר בתוכו עלי גביע חיים. המיטה היתה חמה, ואת – קרה. צפירה של מכונית עלתה מרחוב מנחם, עורב קרא בין העצים, ואילו בתוכי הדהדו הצלילים ונחבטו אל דפנות גולגלתי בריקנות.

התיישבתי על גופך, רגליי מקופלות משני צדייך, כפות ידיי על מפתח לבך. לחצתי פנימה, החוצה, מנסה להעיר את הלב הרדום. לא הגבת, וחזרתי על הפעולה - לחיצה, שחרור, לחיצה, שחרור. קרני שמש חדרו דרך סדקי התריס הסגור. רק לפני כמה שעות חייכת אלי ותכננת את חיינו. הפעם, כפי שהבטחנו, זו הפעם האחרונה. נחזור נקיים, כאילו נולדנו מחדש. לי יהיה מוסך קטן בחצר - כך הבטחת - ולך חדר חושך. את תהיה מאושרת כמו שלא היית, אני מתערב, כל חייך.

חשבתי שתתעוררי בפיהוק. תשאלי, "מה אתה עושה? תן לישון“, ותסתובבי אל צדך. אולי תגלגלי עינייך ותגידי שאין לך כוח לדרמה, כמו שעשית ביום בו נפגשנו.

את חושבת ששכחתי, אבל אני אפילו זוכר על איזה ספסל ישבת בתחנת סולל בונה, ואיך אורות הפלואורסצנט השתקפו כנזרים באישונייך. הצעת לי חטיף מלביס או משהו ורוד; אני מניח שכבר תדאגי לתקן אותי. הובלת אותי לספר לך דברים שלא סיפרתי לאיש, וגם נתת לי עצה ששינתה הכל, אבל המילים ניתזו בפיך כאילו לא אכפת. אמרת, ”תמצא משהו שעבורו לא תרצה לעזוב.“ ומשום מקום, ההחלטה להישאר היתה מפורשת. בעקבותייך הלכתי להדר הכרמל ושכרתי את הדירה הזו ,בבניין הכי רעוע ברחוב.

אני אוהב שאת לעולם לא לובשת חזיה, שאת תמיד רוצה לבלות בקפה-גן, ושלמרות המאמץ להיראות רצינית, חיוכך מתגנב אל שפתייך כממיס זהב טהור. אני אוהב שאת מכינה ארוחה חגיגית בכל ערב שבת, גם כשרק שנינו בבית. שאת קוראת את המרכיבים על קופסת דגני הבוקר בזמן שאת אוכלת, ואת ההוראות של מטהר האוויר על האסלה. את היא המשהו שנשארתי עבורו.

ידיי עבדו כמו היו רצות בירידה ולא מסוגלות לבלום. ככל שלחצתי ושחררתי, שפתייך נראו רפויות יותר. ידיי נעצרו אך נותרו על החזה הדומם שלך כששמעתי דפיקות בדלת.

קמתי וראיתי את פניו הקמורות של יונתן מבעד לעינית; שקי עיניים הנושאים מבט אבוד.

"תהיה בשקט," אמרתי כשנכנס, "אירה ישנה."

אני לא צריך לספר לך איך כשלונותיו של יונתן הן אבני דרך לביקור; כל קפיצה שלו היא הכרזה בפני עצמה על כתב יד שחזר. אך הוא בכל זאת נאנח, התיישב אל השולחן ואמר, "קיבלתי עוד דחייה."

פניתי לחלון ופתחתי את התריסים. אני חייב להודות שרק אז הבנתי שצדקת, יקירתי, כשסירבת לעבור לבניין נאה יותר ברחוב ממול. אחרת, הנוף שלנו היה הבניין הזה. אך עודי עומד על כך שזו שכונה קודרת. אכסניות, דירות עלובות, דוכני פלאפל עצובים ופארקים מוזנחים, רובם נטושים בשעות הבוקר המוקדמות, למעט רובן השיכור שמוצא מחסה תחת חלוננו ברוב הלילות.

שאלתי את יונתן אם הוא רוצה קפה, אבל הוא רק בהה בעיתון האתמול ששכב על השולחן. אשתמש במכתב הזה גם כהזדמנות להודות שמאז שעברת לכאן, חדלו פחיות הבירה וספלי הקפה להסתובב בכל מקום, והעיתון מוצא דרכו לפינת השולחן בכל בוקר.

"יהיו עוד הזדמנויות." אמרתי, "תמשיך לכתוב."

כמו תמיד, יונתן אמר שהוא צריך מקום ללילה, ועניתי שאין לנו. הכנתי שתי כוסות קפה, הנחתי את שלו על השולחן, ואת שלי לקחתי איתי לחלון. הוא הספיק לנגב את מצחו בתנועה נואשת רגע לפני שהסתובבתי לחלון. מעברו לא היה דבר הדורש מבט שני, אך פניו של יונתן דיכאו אותי. הסתכלתי על העטלפים המסתחררים מעץ לעץ בכנפיים רועדות, נאבקים שלא לצלול אל האספלט לפני שיאחזו בענף.

”טוב, אנחנו נוסעים לכמה זמן, אולי תוכל להישאר פה עד שנחזור." נכנעתי.

ואלה החדשות הגדולות שכתבתי לספר לך, אהובה. מאז אתמול בלילה אני מחכה לספר לך: אחרי שנרדמת התקשרתי למספר שהקפת בעיתון. כן, ראיתי והעזתי בשביל שנינו. הם ביקשו ששנינו נתייצב שם היום. נכון שזה נפלא? אני רוצה להעניק לך חיים טובים, אירה שלי. מאז שפגשתי אותך, השתניתי. הרמת בפניי מסכים אל מחזות שלא ראיתי. אני רוצה לקחת את ידך ולהתקדם מטה, מעבר אחר מעבר לקראת הבמה, עד שאפינו יילחץ כמעט אל רגלי השחקנים. מעט מעט פניהם המוכרות יתחילו להראות את קמטי השנים, שקעים בצדי העיניים, רעד קל של היד או מעידה קטנה על שטיח - והאשליה מתמוססת. אני רוצה להתפכח, לחיות ולמות איתך.

יונתן הרים את כוס הקפה בידיים רועדות, וזה, החליק מהן אל הרצפה והתנפץ.

הבקרים מביאים איתם רעשים עזים מהרחוב. צלילן התוסס של דלתות אוטובוסים נפתחות, מכולות זבל נגררות על המדרכה בידי עובדי עירייה עייפים, חריקות עטלפים ואוושת כנפיהם. אבל הצליל הזה היה חזק ומעיק מכל אחד מהם. חוטי מחשבותיי נקרעו; כל שתי וערב שארגתי בקפידה.

"סליחה..." הוא מלמל, "אני כזה דפוק, אני מצטער."

"זה בסדר."

הוא בחן אותי. "מה קרה?“

הרמתי את עיניי ונלכדתי ברשת המבטים שטווה בכל פעם שסיים לדבר על עצמו ועבר אליי.

”אתה נראה רע.“

הסתובבתי בחזרה לחלון. על רקע הדחפורים הנצבים קפואים בגן בנימין כאילו ננטשו, החזירה לי בבואתי מבט. השיער המשומן והשחור ריחף מעל ראשי כשיח ליריופה, עיניי היו נפוחות ושפתיי יבשות.

"מי שמדבר," אמרתי, "תנקה את זה.“

הוא קם לנקות את שברי הזכוכית הרוחצות בין גושי הבוץ. בזמן שניגב את הרצפה עם מטלית, נשא עיניו אל המיטה.

"היא ישנה חזק." אמר, "אני חושב ש..." הוא קם וניגש אלייך.

"היא בסדר." מיהרתי להגיד, "היא תמיד ישנה חזק."

"לא, אני חושב ש..." הוא זקר שתי אצבעות והצמידן לצווארך, ”היא… נחנקה."

"תעזוב אותה בשקט,“ אמרתי, שאילו ידעת שהוא נוגע בך היית מכה את ידו, ”היה לנו לילה ארוך.“

הוא שתק. שאלתי אם הוא רוצה שאכין לו קפה אחר, אך הוא לא ענה, רק אמר שהוא צריך ללכת. הוא הניח לרגע יד על כתפי, ואז עזב, משאיר אחריו ניחוח חזק של קפה שחור שעלה ומילא את החדר.

 

מהחלון נשמע צלילה המייבב של סירנה. לאורך הרחוב העגום על שלל ראשיו ובוכנותיו, עשתה דרכה לאט מכונית משטרה, וקרני השמש הראשונות הפכו את הכחול של מדי יושביה לירוק וגרמה להם להיראות כחיילים. הם באים לאסוף את רובן השיכור.

ישבתי אל השולחן המתנדנד ושיחקתי בשאריות של טבק. כוס הקפה שבידי התקררה בלי ששפתיי השאירו כל סימן על דופנה. על פרק אצבעי, מזווית העין, ראיתי זבוב נוחת לכמה דקות של מנוחה, מחכך את רגליו בציפיה.

הרמתי את העיתון וקראתי את הכותרות של אתמול. נראה כי התיאטרון החדש ייפתח בקרוב ליד הגן. חבל שלא נהיה כאן להנות ממנו.

 

נתראה אחר כך, אהובה. אלך להביא לנו ארוחת בוקר.