המסע אל הבלקן, חלק א'

סיימנו את הרוד טריפ המיוחל ואנחנו בקרואטיה, אבל התחלנו באיטליה, ואני מוכנה ומזומנה לשתף אתכם בכל מה שהיה ביניהן. אחלק את הפוסט הזה לשלושה חלקים, כי אחרת הוא יהיה מתיש מדי. סלחו לי אם חלק מהחוויות כבר סופרו במדיה אחרת.
 

התחלנו להצפין, בדרכנו עצרנו לאכול במודנה ואז המשכנו לורונה.

מה שקשה בעיקר ברוד טריפ הזה הספציפי הוא שבחרנו לבצע אותו בימים הכי חמים שחוויתי באירופה, והם רק הולכים ומתחממים והלחות גבוהה. תמיד הייתי מתעוררת לאט, אבל ט’ הוא טיפוס של בוקר, ובחום הזה, אפילו הוא נראה מותש על הבוקר. השינה שלנו לא היתה שלמה בגלל החדר החנוק, וגם לא מספקת כי הסתובבנו בורונה עד מאוחר והיינו צריכים לצאת מוקדם מהמקום. בבית הקפה לא היה מקום בצל ונאלצנו להיצלות בשמש. סוף סוף מצאנו קרח לצידנית שלנו אבל המשקאות עדיין לא הספיקו להתקרר. לקאנטסטנדיה אין מיזוג, כך שהחלונות פתוחים לצמיתות. זה או זה או מוות מחנק. בעודנו נוסעים בחום והלחות הבלתי נסבלים, כל כמה קילומטרים, קאנטסטנדיה עשתה לנו בעיות על מנת להזכירנו כמה היא זקנה.

נסענו צפונה והנופים הירוקים החלו להראות אט אט פסגותיהם של הרים מעבר לעצים הגבוהים. אמיריהם הנמיכו גובה וחשפו לפנינו אגם עצום וכחול מכל כחול.

אגם גארדה, צפון איטליה. אם היה גן עדן, כך היתה נראית הכניסה. אלה היו המים הצלולים ביותר שראיתי.

להיכנס למים האלה היה כמו לצלול לתוך… מים מושלמים ביום חם. אין לי מטאפורה, ממש ככה זה היה. איזו הקלה.

צולם על ידי ט'.

ואז בילינו את הערב בורונה.

ורונה אוי ורונה… כאילו לצאת מטוסקנה לא היה קשה מספיק.

אם לתאר את ורונה מכמה שעות היכרותי איתה, היא עלמת חן נעימת הליכות ולבושת מחלצות. היא תמיד מגיעה בריצה כששדיה הולכים לפניה בחמש פעימות לפחות. היא עוטה על ידיה כפפות לבנות ולופתת בכוח פנקס קטן, שואלת, “איך אפשר להקסים אותך היום?”

ואין לך לב להגיד לה שכבר הקסימה. במצח נחושה אתה מבקש ממנה לרקוד עבורך.