אוקיינוס בקצה המשעול / ניל גיימן

גבר בגיל העמידה חוזר לעיר הולדתו להלוויה.

כשהיה בן שבע, נתקל בילדה משונה כשמה, לטי המפסטוק, בחווה שבקצה המשעול. לא חשב על לטי כבר עשרות שנים, ובכל זאת, כשהוא יושב ליד הבריכה (שלטענתה היא אוקיינוס. משונה, אמרנו) מאחורי בית החווה הישן והרעוע, העבר המטושטש חוזר ומציף אותו.

ארבעים שנה קודם לכן, אדם התאבד במכונית גנובה בחווה זו. אבל אלה לא החדשות הרעות. מותו שחרר את החושך - דבר מפחיד ובלתי מובן לחלוטין. ולטי – קסומה, מנחמת, חכמה מעבר לשנותיה – הבטיחה להגן עליו, לא משנה מה.

כמו ברוב ספרי גיימן, איש אינו משתנה. הילד התעמת עם המציאות הנוראה, הפך מבוגר והשלים עם האובדן – רק שהוא לא ממש זוכר עם מה הוא השלים.

אפשר להיות כנה איתכם?

קראתי את הספר הזה לפני כמעט עשור. הוא התעורר במוחי לאחרונה, כשהוזמנתי להצגה החדשה בתיאטרון, המבוססת עליו. ההצגה עלתה בדיוק לפני המגיפה, והופסקה עם הסגר הראשון. כעת חוזרת ועולה, וניל גיימן בכבודו שלח לי ולבן זוגי כרטיסים במתנה. אנחנו לא בסטיס או משהו כזה, פשוט למשך תקופה מסוימת, הייתי הבייביסיטר של בנו, אש. למעשה, שמרתי עליו כשהלכו הוא ואמנדה לפרימיירה לפני כשנתיים, וחזרו עם אור בעיניים. אמרו שבשום פנים ואופן אסור לי לפספס את זה. יש משוחדים בקהל?

ואני שמחה שהלכתי. זו היתה דרך מקסימה לבלות את שבת אחר הצהריים. ההצגה היתה מלאכת מחשבת של עושר חזותי, מלווה בתחושה שהצפיה במחזה היא מעין מסע הרפתקה כשלעצמו.

הסיפור מקסים. אני זוכרת את תחושותיי כשקראתיו בשפת המקור, היה בו קסם שקשה להסביר. התנתקתי לחלוטין מהמציאות. אבל לצערי, הרמתי את הספר עם ציפיות גבוהות מדי. הסיבה היא קידומו על ידי המוציא לאור: “יצירה פורצת דרך!” איך הם יודעים להגזים.

הרגשתי שגיימן מתח את הסיפור שלא לצורך – זה היה יכול להיות סיפור קצר מקסים. לבסוף הצליח לעורר רגשות רבים – פחד, עצב, כעס, גועל, ציפייה, הפתעה ושמחה. לסיפור יש עומק רגשי והוא מעורר נוסטלגיה. זו היתה נסיעה במסלול הזכרון. אהבתי את השיא איתו סיים את הסיפור.

גיימן הוא סופר טוב. הפרוזה שלו רהוטה ויש לו כישורי כתיבה מעוררי השראה ודמיון מרקיע שחקים, אבל רוב הקריירה שלו בנויה בעיקר על כריזמה וקסם אישי, ולאו דווקא על כשרונו. אל תגידו לו שאמרתי.

לקריאה באתר סימניה