• מוריה בצלאל

איפה זה?

לפני כמה ימים איבדתי את כרטיס ה-SIM שלי. אני שונאת לאבד דברים, אבל יותר מלאבד דברים, אני שונאת להיגרר עם התהייה הנצחית. לא אכפת לי אם האבדה לא תחזור לרשותי, אני רק רוצה לדעת איפה היא.

אלה דברים שקורים לכולנו, ועדיין אנחנו מבקרים זה את זה, “אבל איך זה קרה?“

לאן הולכים דברים אבודים?

הנה מה שאני חושבת: יש עיר תת קרקעית איפשהו, של דברים אבודים. משהו אובד, ו - פוף, הוא מופיע מתחת לאדמה. הוא נמצא, ו - פוף, הוא חוזר לבעליו. תושבי העיר הזאת יהיו ככל הנראה ילדים שאבדו עקבותיהם ומעולם לא נמצאו, ושם הם גדלים, ושם הם חיים. ופה ושם הם מוצאים כריך אבוד לארוחת בוקר או תפוח חצי אכול. הם מוצאים כרטיסי אשראי שנחסמו, שלטים של מזגנים, כרטיסי לוטו זוכים, שפע מזומנים ובעיקר, דואר - הרבה מאוד דואר. גשם תמידי של מעטפות חתומות מציף את כבישי העיר חסרת השמים ואין להן לאן להתנקז, ממש כמו גשם במרכז הארץ. אין שמיים, אבל מרחפים להם ענני זכרונות שאבדו זה מכבר מפאת דמנציה, וענני חלומות שאיש אינו זוכר.

אולי יש תור סודי בכניסה לעיר הזאת, בו תוכל למסור שם ומספר תעודת-זהות, ולבקש את חפציך בחזרה. הילדים האבודים יספקו לך את כל מה שאיבדת אי פעם.

“הנה 58 זוגות משקפי השמש שלך, 846 מציתי סיגריות, 3,647 עטים כדוריים, חולצה של פסטיבל יערות מנשה וארגז מלא מזומנים. תודה רבה ושבת שלום.”

אבל לא הכל מוחזר. אני מניחה שלא מקבלים בחזרה את הדברים הגדולים, כמו איברים, חושים, שפיות או בתולין, אלה כמעט לעולם אינם חוזרים. השקדים שלך, התוספתן, השומנים, אף אחד לא רוצה לגעת ולתייק אותם. האמון שלך בממשלה, מעמדך, תקוותיך או מסמכים חשובים שהתבקשת לפקסס לביטוח לאומי, אלה באמת אבדו מן העולם.

בשחזור צעדיי, חזרתי אל אותה השידה בין חיפוש אחד לאחר. ככל שחיפשתי יותר, כך נהיו המקומות שבהם חיפשתי מוזרים יותר. הייתי חייבת, כי כבר חיפשתי במקומות הברורים מאליהם ומצאתי את עצמי מחפשת בין הסדקים של טוסטר המשולשים או בכיסי ג’ינס שלא לבשתי שבועות. אם תשאלו למה - שישה כיסים. לא רציתי לחיות עם תחושת פספוס.


בסוף מצאתי אותו בתוך קופסה של גלולות ששכבה על השידה. כיצד הגיע לשם לא אדע לומר. כן אדע לומר שמצאתי את הכרטיס בדיוק בזמן, רגע לפני שעמדתי לאבד את דעתי. את זה אף אחד לא רוצה לאבד.


12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול