איש בגן החיות / דיויד גארנט

כשהצטרפתי אל ג’ון קרומרטי וג'וזפין לאקט לביקורם בגן החיות, הם היו בעיצומו של ויכוח. נראה שקרומרטי הציע נישואין אך ג'וזפין לא רוצה לעזוב את אביה החולה. גבר שבגברים כקרומרטי זה לא ילך ויאמין לבדותות, הגיוני יותר שהיא פשוט לא אוהבת אותו. ותפתח ג'וזפין את פי הג’ורה ותאמר שאפשר שיהיה לה בבון או דוב, אבל הוא - טרזן מלך הקופים - צריך להיות כלוא בגן החיות, עם האורנגאוטנית בצד אחד והשימפנזה מהצד השני. המדע רק ירוויח. האוסף שם אינו שלם בלעדיו, הוא הוא ההגדרה של אטביזם, לא יודעת למה התאהבה בו וכיוצא באלה דיבורים נגועים. כך שפכה זעמה ודרשה פורקנה, והוא הגיב לדרשתה בהגזמה בריאה. הלך והציע עצמו כנציג ה”הומו ספיינס” עבור בית הקופים של גן החיות של לונדון.

בין האורנגאוטנית לשימפנזה, קיבל קרומרטי כלוב מושקע הכולל כוננית ספרים, כסא ושולחן.

קוף מנתר בין העצים, אריה מנמנם בזנב שמוט, ג’ירפה בולסת עלים בתאווה, סרטון של חתול חמוד מתנגש בדברים, כל אלה הם כאין וכאפס לעומת המוצג האספקלרי זה של יחיד בדורו; איש יושב בכלוב וקורא ספר תוך התעלמות מובהקת מציבור המבקרים. הוא הדבר החם הבא בגן החיות - לקנאת שכניו לכלוב ולזוועתה של ג'וזפין.

ההבדל בינו לבין הקופים האחרים הוא שקרומרטי קיבל גם חדר שינה אחורי לזמנים שבהם יהיה מעוניין בפרטיות. נעים לרוקן עצמך בלי השתחוויה.

ועכשיו, מר דיויד אטינבורו:

“כשאור היום עולה, ניתן לראותו פוקח עיניו בלאות ומשפשף באצבעותיו דמויות התרווד. יצור עדין נטול זנב, נגרר על הקרקע בגפיו האחוריות תוך שהוא רומס חרקים חסרי מזל. לא התברך בפרווה או נוצות אך בשפע יצירתיות, ולכן משיג ולובש על עורו הערום מכל וכל. לא צד ארוחותיו בעצמו, אולם משלם למישהו שכבר עשה זאת עבורו. הכירו את ה”אדם”: רוצח בעקיפין, שהחיבוק האוהב שלו שמור בעיקר לגורי כלבים, מכשירים סלולריים ובני מיעוטים. עכשיו, באמצעות מצלמה מיוחדת שיכולה לצלם גם דברים מאוד משעממים, נוכל סוף סוף להכנס ביחד אל מעבה החצר האחורית ולהתחקות אחר עולמו הבנאלי של האדם.”

איש בגן ​​החיות. על פני השטח, אגדה פשוטה ומשעשעת. אך לא מעט שאלות פילוסופיות דגדגו במוחי לאורך הסיפור: האם האדם הוא חיה יותר מאשר אדם? מתי התבייתותו הפכה לטבע שלו? ואם בן-אדם הוא בעל חיים, מדוע “בעל-חיים” כבר אינו בן-אדם? האם אין לו לאדם אותם רצונות, רגשות וצרכים? ומה מניע בני-אדם לשלם טבין ותקילין על מנת לראות חיות בכלובים? וגם שאלות יותר שטוחות, כמו האם למר קרומרטי יש חברים או משפחה או משהו מעבר לבחירת לבו? מאין בא ואילו עבודה וחיים השאיר מאחור? האם היה בכלל קיים לפני הסצנה הראשונה? לצערי, כל אלה לא צוינו.

הדמויות הראשיות היו מונעות בעיקר על ידי גאווה וחשיבות עצמית - שתי תכונות שרק בני אדם ניחנו בהן. מעולם לא פגשתי, לדוגמא, חיפושית זבל שהתעוררה בוקר אחד, מרגישה שנמאס לה מקקה ושמגיע לה משהו טוב יותר. מצוידים בתכונות אנושיות אלה, גיבורינו "לכודים" כל אחד בכלובו. קצת כמו לשמוע מופע סטנד-אפ לצלילי עוגב.

לדיויד גארנט יש את הכישרון לגרום לרעיון אבסורדי להיראות אפשרי. עם זאת, נדמה היה לי ששמר על זהירות מסוימת ולא ניצל עד תום את התרחיש. יכול היה לפנות לכיוונים שונים, אבל אולי לא בדק את הגבול. באירועים האחרונים היתה תחושה שגארנט נאחז בקש. אבל לכתוב על אנשים נסערים מבלי להישמע מגוחך זה קשה, אז מגיע לו קרדיט על כך. אני מניחה שעם יוהרה יוצאת דופן במרכז הנרטיב, אל לו לסגנון להיות מוגזם. לכן הכתיבה העדינה שלו גרמה לסיפור להראות כמעט רציונלי. הפרוזה ברורה, פשוטה וקריאה. הסיפור מתוחכם ובעיקר מהנה.

קראתי כמה ביקורות על הספר ונראה שהרוב המכריע חשב שאינו עולה על “מאִשה לשועלה”, כך שאקרא אותו בהקדם.

ורק עוד דבר אחד. שמעתי שהיתה הצעה שצ'רלי צ'פלין יצלם סרט של “איש בגן החיות". אני כל כך מצטערת שזה לא יצא לפועל - זה יכול היה להיות די נפלא.

לקריאה באתר סימניה