אלנקם – סיפורו של לוחם חירות ישראל / עזרא יכין

בתקופת המילואים הראשונה שלו, עצר גיסי בתחנת אכילה לחיילים בצומת גלעד, כשהוא שומע איש אחד קורא, דבריו עולים ומתנשאים על כול: ״לחמנו בהם קשה מאד, פוצצנו כלי רכב שלהם בכבישים, פוצצנו את הרכבות שלהם, ירינו בהם ברחובות, פוצצנו תחנות משטרה, גם האצ״ל יחד איתנו, היתה תחרות בינינו מי יפגע באנגלים יותר.״ זה היה גבר בן 95, שתום עין, צולע ועם זאת, חיוני כנער, ״ופוצצנו, פוצצנו, הרגנו… יביאו לכם את הספר שלי, אני מחלק אותו כתרומה לחיילי צה״ל. עוד מעט יביאו, תוכלו לדעת את כל הסיפור!״

זהו עזרא יכין – האיש והאגדה.

״אנחנו הולכים להשמיד את היהודים, לא נשאיר מהם זכר!״ הוא צעק, גם כשמדי פעם עצר אותו חייל זה או אחר כדי ללחוץ את ידו אחר כבוד, לחבקו או לנשק לו, והוא בשלו: ״נשלים את מה שהיטלר לא הספיק! ניקח את הבנות שלהם, נעשה בהן מה שרוצים. ניקח את הבתים שלהם.״ הוא התרוצץ בין החיילים המחזיקים בארוחתם, מרותקים, והמשיך בסיפורים שהחלו להשמע מוכרים מדי, היסטוריה שחרקה בפרסה בלתי־חוקית, ״ואז הם התחילו לבכות!״ קולו רם ונישא מעל ההמולה, ״תראו מה עשו לנו, היהוד! מסכנים הילדים שלנו, מה עשו להם! הם סיפרו סיפורי זוועה שלא היו ולא נבראו והפחידו אחד את השני. אם אנחנו כמותם, כאלה רשעים, מה זה אומר? שצריך לברוח מאיתנו – ואז החלה בריחה המונית.״

גיסי, כמובן, זכה בעותק של הספר המדובר, והוא ובנו בר־המצוה דחפו אותו לידי, מתעקשים שזהו ספר שחטא לא לקראו. אינני מעוניינת בחטאים, אז קראתי. זה היה אחד הספרים המרתקים, המהפנטים, שזכיתי לקרוא השנה. ואמנם הקטע הזה צריך לסכם לכם את ה־עזרא יכין, אבל אני מתעקשת להרחיב:

זהו סיפורו של אחד מהלוחמים הקשוחים ביותר בשורות הלח״י. בטרם אכנס בעובי הקורה, חשוב לי לציין שקראתי את הספר הזה בחורף שלאחר פרוץ המלחמה, ורק כעת אני כותבת את הביקורת. עם זאת, הוא טרי בזכרוני כאילו קראתי אותו אתמול.

עזרא יכין גדל במציאות הירושלמית המורכבת של שנות ה־40. בגיל צעיר מאד, ולאחר מאמצים לא מעטים, זכה להצטרף לשורות הלח״י, הארגון הקטן ביותר בירושלים אבל גם התוסס ביותר. תפקידו הראשון היה מזהיר מאין כמותו: להדביק כרזות על קירות מבנים בבירה, על מנת להשיג ידיעות מודיעיניות בבית הדואר, שם עבד. אבל הוא לא התרשם מהתפקיד, וכבר לא היתה לו סבלנות ללמוד לירות ברובה ולשחק עם הגדולים.

תחילה, כינויו היה "דתן" בעקבות משיכתו אל הדת, אך לאחר שהבריטים חשפו בית מסתור של המחתרת שהכיל פנקסים עם חלק מהשמות המחתרתיים, שונה כינויו ל"אלחנן". ואז, ב־6 במאי 47׳, נחטף אלכסנדר רובוביץ, המכונה במחתרת ״חיים״. חטיפתו של רובוביץ היתה נקודת מפנה משמעותית עבור עזרא:

״תעלומת סופו של לוחם החירות חיים לעולם לא פוענחה. גופתו לא נמצאה עד עצם היום הזה, גם לא נודעו דבריו האחרונים. אבל יודעים אנו כי היו דברים שחיים לא סיפר למעניו. הוא לא אמר להם את אשר ביקשו לשמוע מפיו. הוא לא גילה דבר על חבריו ומפקדיו ומעשיהם, ובשל שתיקה זו עינוהו שוביו עד צאת נשמתו. בשתיקתו, כמו בדבריהם האחרונים של קדושים אחרים, קנה לו חיי נצח בין גיבורי האומה וקדושיה.״

מאז המקרה, כינה עזרא, דתן, אלחנן את עצמו "אלנקם״.

עזרא השתתף בקרבות רבים, כולל קרב דיר־יאסין, שלאחריו, נודע ללוחמים שהאנגלים פינו את מגרש הרוסים – שם היה מרכז העצבים של השלטון. הם ידעו שזה הזמן לפעול והסתערו על הבתים שהפרידו בינם לבין העיר העתיקה. הקרבות היו קשים. בדיוק באותו הזמן, קיבלו יכין וחבריו הלוחמים בשדה הקרב בשורה מרעישה: "תודיע לחבר'ה שלך שאתמול בן־גוריון הכריז בתל־אביב על הקמת המדינה היהודית.״ ההכרזה היתה ביום שישי, בזמן שהיו בקרב, והם לא ידעו עליה.

הקרבות לשחרור העיר העתיקה וחלקים נוספים בירושלים נמשכו גם לאחר שהוקמה באופן רשמי המדינה היהודית. כעבור חודשיים מאותו קרב קשה, הנהגות הלח"י, ההגנה והאצ"ל סיכמו על זמן שבו ישתפו פעולה ויעלו לשחרר את העיר העתיקה.

עזרא תיאר זאת כך: ״לא חשנו את האדמה מתחת לרגלים מרוב ההתרגשות העצומה שאחזה בנו.״

וגם מפקדו היטיב לתאר את התחושות: ״כל כך הרבה דורות ואבות אבותינו לא חדלו מלהתפלל, הלילה הזה זה יקרה!״

באותו לילה ה־17 ביולי 1948, התקרבה קבוצת הלוחמים, ובתוכה עזרא, אל חומות העיר העתיקה. הפגזה מאסיבית של פצמ״רים ואש תותחים הפתיעה אותם מכל עבר, וכאשר הסתתרו הלוחמים מאחורי קיר אבן, התפוצץ פגז ממנו נפגע עזרא בעינו הימנית. בעודו מובהל על אלונקה לקבלת טיפול ראשוני, התפוצץ פגז נוסף. למרבה המזל, הלוחמים האחרים לא נפגעו, אך ראשו של עזרא שפנה לכיוון הפיצוץ, ספג רסיס שחדר חלקית את כיפת הגולגולת.

לאחר מכן, עזרא נותח בבית החולים שערי־צדק כמעט יום שלם. בדו"ח הרפואי ציין הרופא שלו ש״לכל אורכו דלף נוזל המוח והשדרה מהפגיעה בראשו, שהיתה בגודל 2×1 ס״מ״, אך הוא שרד את הניתוח המורכב והחלים לחלוטין, מלבד עינו הימנית שהתעוורה בעקבות שטפי דם פנימיים.

בשכבו על מיטת בית החולים, בין החיים למוות, חשב עזרא שאולי הגיע לסוף חייו. חלפו לנגד עיניו תמונות מחבריו שנפלו בקרבות. כל מה שעניין אותו היה לשמוע שירושלים שוחררה. אך האכזבה לא איחרה לבוא – הממשלה העדיפה הפסקת האש על פני שחרור העיר העתיקה. הקרב לכיבוש העיר, קרב שעזרא נמנע מלהשתתף בו בשל פציעותיו הקשות, הופסק בהוראת הפיקוד הגבוה רגע לפני הניצחון.

אזהרה חשובה: בספר הזה אתם תחוו הרבה רגעי דז׳ה־וו.

יש עוד הרבה לספר על עזרא יכין, וקשה לסכם את הגיבור הזה ואת סיפורו בביקורת אחת באתר סימניה. אבל הוא עדיין איתנו, חי ובועט, כנראה מרצה איפשהו בקול נלהב על מורשת הקרב. זה לא הספר היחיד שלו, אולם זה המוכר מביניהם. וביום העצמאות האחרון, עזרא שלנו הדליק משואה בתור המילואימניק המבוגר בתולדות המדינה.

אני מפצירה במי שטרם קרא את הספר הזה – אם אתם מסוגלים להכיל עוד תכנים פוליטיים ולאומיים בימים האלה, זו תזכורת חשובה שמגיעה ממקום אישי. זו הסטוריה שמוצגת מעינו (היחידה) של גיבור ישראל, שנתן את כל מהותו למען המאבק הלאומי.

קיצורו של דבר – מסמך חשוב ואותנטי של פצעי קרב ואהבה אין־סופית למולדת.

לקריאה באתר סימניה