בביתו במדבר / מאיר שלו

בן חמישים ושתיים, הזקן מכל הגברים שחיו ומתו במשפחתו, מספר רפאל מאייר על ילדותו בירושלים ליד בית היתומים, בית העיוורים ובית המשוגעים, ליד אברהם הסתת, ועד ימי בחרותו במדבר. היה גר עם משפחתו, “האישה הגדולה”, שהיא קולקטיב נשי המורכב מסבתו הקמצנית השולטת ביד רמה, אמו שמעולם לא מסיימת סיפורים מאז ששלה נקטע באמצע, “הדודה השחורה” הגסה המקורבת בדם, “הדודה האדומה” הבולמית שאינה מקורבת בדם, ואחותו ה”כלבתא”.

רפי, רפאול, רפינקה אינו מסוגל להקים תא משפחתי, כי הצורה בה גדל היתה הכי טובה בשביל גבר לגדול. ולכן רונה, אשתו בעבר, היא אהובתו בהווה ואסונו בעתיד.

רפאל מתאר את חייו קטעים קטעים בראייה רטרוספקטיבית. בשלב מסוים, המשפטים הנשזרים זה בזה מתחילים להישמע כמעין רפרן סיפורי. הוא כותב מנקודת מבט בה הוא כבר "מיטיב לדעת", אך מעניק תחושה של גילוי משותף.

סיפור חייו של רפאל סובב בעיקר סביב מוות. “רפאל, מתי כבר תגדל?” “רפינקה, מתי כבר תמות?” התמונות של ארבעת הגברים, אבא וסבא ושני הדודים, שמתו כל אחד בדרך טרגית זו או אחרת וכעת ממתינים לו ממוסגרים על הקיר, שיצטרף אליהם. המדבר, כמובן. ועוד הרבה.

לקח לי זמן להיכנס לספר הזה, אבל בסוף הוא תפס אותי חזק. “כמו בתנופות של סדין התגלו הסודות”. כתיבתו של מאיר שלו בספרו ״בביתו במדבר״ עשירה, מגלה טפח ומכסה טפחיים ביכולות ניסוח מלאות בשר וצבע.

לקריאה באתר סימניה