• מוריה בצלאל

בחפצי לב

לפני שתתחילו לקרוא מאמר זה, הרשו לי להזהיר: עדיף לכם לעזוב אותו. הוא מסתיים פתאום וללא שום פואנטה, יש בו מן החפירה והתסכול. במקום זאת, אני מציעה לכם לפתוח ספר טוב. איזה מאיר שלו, איזה וונגוט דקיק. זו ההזדמנות שלכם, כי אני מתחילה.

יצאתי מהבידוד וחזרה לחיק החופש. לעתים קרובות נשאלתי האם התגעגעתי לארץ, ואני מוצאת את התשובה נפלטת מפי בלי מחשבה מקדימה: התגעגעתי לחום המזופת, התגעגעתי לישירות הישראלית ואפילו למראה בני נוער במדי חיילים שמסתובבים בכל מקום. התגעגעתי לשפה העברית ולפריבילגיה לספר בדיחות עם משחקי מילים. לקפה טורקי, לחומוס מזרח-תיכוני ולמטבח התוניסאי של אמא. אפילו לעובדה שמשרדי ממשלה עדיין עובדים עם מכונות פקס.

לפני היעדרותי הארוכה, לא הבחנתי בדברים האלה. אולי זו הסיבה שישראלים נוטים להתלונן על המדינה כשהם כאן, אבל ממהרים להגן על שמה בכל מקום אחר בעולם. זה יותר מגעגוע; זו שייכות, זו חזרה הביתה אחרי מסע ארוך. כמו ארוחה חמה לאחר שבועות של ארוחות שטח, או כמו שמש המבצבצת בפעם הראשונה אחרי חורף ארוך ואפור ואפשר להרגיש את קרניה החמים על העור ולהתרפק.


תענוג היה לראות את המשפחה שקיבלה אותי באהבה גדולה. את הימים שאני מבלה איתם, ניצלתי על משהו שהייתי צריכה לעשות לפני שנים: להיפטר מדברים.

תמיד אמרתי לעצמי לא לדחות למחר את מה שלא אעשה בכל מקרה, אבל זה המשיך להציק לי. הייתי צריכה לדעת שכל מה שלא אוכל אותי היום, כנראה שומר אותי למחר.

ביולי האחרון, כתבתי פוסט בשם דברים ושם דיברתי על האגרנות שלי. ציפיתי לחזור מחוסנת מנטיות האגירה שלי, מפאת הלחץ להיפטר מדברים בימי נדודיי. דמיינתי שאשב בקראוון שלי ואשליך דברים מהחלון ללא חת, אפנה מקום לחפצים חדשים בעלי זכרונות וריחות ותחושות חדשים, כי התבגרתי ולמדתי להרפות. ציינתי ש”הרגשנות חסרת ההיגיון שלי, היא לא יותר מפורטל אל העבר. העבר הוא עולם שאנשים שוכחים כל כך מהר, ואני נתלית עליו, כי זה הסיפור שלי.“ ואז איחלתי ש“מי ייתן וכשאחזור לקראוון שלי בארץ, אמצא את הכוחות להיפטר מכל הזבל מספר-הסיפורים הזה, ולפנות מקום לסיפורים חדשים.“

והנה אני כאן, ובמעמד מרגש זה, מצטערת להודות שנכשלתי. במציאות, נכנסתי אל החדר ויכולתי לחוש בהתרגשות שבמראה מאות הספרים שצברתי לאורך השנים. בארגז המיטה, על השולחן והשידה והמגירות, מפוזרים בכל מקום כמו בורקסים בבית שלאחר ניחום אבלים. העפתי מבט גם בספריה שלי, שעומדת בפניי סכנת קריסה.

גיליתי, להפתעתי, שהיפטרות מחפצים עדיין מאתגרת עבורי. אני נאחזת בסיפורים שמאחוריהם ולא יכולה להרפות. מחפשת תירוץ מדוע עליי לשמור על החפץ הארור, למה הוא יהיה שימושי יום אחד ואז יוזמת שיחה עם עצמי:

”יפיופה,“ אני אומרת.

”כן?“

”את לא צריכה את הספל הזה. הוא סדוק, וכבר יש לך המון ספלים.“

”אני יודעת, אבל הוא סנטימנטלי.“ אני אומר, ”קיבלתי אותו במתנה והוא מזכיר לי את תקופת הגירעון של 2013 בירושלים.“

”אם תאגרי את כל הסנטימנטים שלך, לא יהיה לך מספיק מקום לעצמינו.“ אני מנסה לשכנע את עצמי.

”ובכל זאת, אני נהנית לראות אותו בארון ולהשתמש בו מדי פעם.“

”כי הוא שם. אם הוא לא ישב לך בארון, הוא לא יחסר לך. זרקי את הספל הארור.“ אני מאבדת סבלנות כלפיי.

”בסדר בסדר,“ אני נכנעת, אבל לא באמת, ”אעשה את זה אחר כך.“ ומחזירה את הספל לארון.

הייתם חושבים שבתור כותבת, יש לי מספיק זכרונות על הנייר ולא אצטרך דברים. הרגשתי כך, עד שהבנתי שרוב החפצים שלי הם סיפורים בעצמם. בין אם זה ספרים, מחברות מלאות שירבוטים וסיפורים פרי עטי או חפצים שמספרים היסטוריה אישית. אם סיפורים היו עשויים ממרציפן וקצפת, הייתי מתה מסוכרת עוד לפני שהייתי לומדת ללכת.

אני מניחה שהתמכרות לסיפורים גובה מחיר כבד. אבל למרות כל תופעות הלוואי המזעזעות האלה, אני עדיין ממליצה בחום לנטוש את המאמר חסר הטעם הזה ולפתוח ספר טוב.



23 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול