• מוריה בצלאל

בלה מיה

מסתבר שלהתחתן ואז לעבור מדינה זה יותר עבודה משזה נשמע.

הצטרפו אלי למסע אחורה בזמן, אל מלון "בראשית" של ישרוטל שבמצפה רמון, שם הורדנו הילוך לאחר החתונה על מנת להנות ממתנתו של גיסי הטרי. למי שחי בבועה, זה מלון יוקרתי למדי. האדם הממוצע ירגיש שאם בילה אפילו שעה מחוץ לשעריו, שפך כספו לריק. לא הוצאנו את חוטמינו מהמלון, וגם לא היתה לנו סיבה.


עם הגיענו לקבלה, הרגשתי את האווירה הישרוטלית, רשת המלונות שבה עבדתי באילת הרחוקה במשך שנה מימי נעוריי. עבדתי בלובי, טי עבד בבריכה. שם נפגשנו, למעשה, בחו”ל הארצישראלי.

פקידת הקבלה התרגשה מאוד לשמוע שזה עתה נישאנו, אך התרגשה בהרבה לשמוע שהתוודענו זה לזו באחד ממלונותיהם וללא שאלות נוספות, נתנה לנו עשרה אחוזי הנחה. לקחנו אותם.


לאחר חמישה כוכבי מנוחה, הצפנו לכיוון באר שבע. בדרך עצרנו בירוחם. חשבנו לשתות כוס בירה לפני שנמשיך בדרכנו, ואולי לאכול משהו. תמיד חלמנו בגדול.

כבר מההתחלה, ירוחם הפתיעה אותי, כשהכספומט החל פולט שטרות של עשרים בנחירות מדאיגות. פעם ראשונה ששטרות של עשרים יוצאות לי מהכספומט. כל כספומט. האם ירוחם היא מולדתם של כל השטרות הורודים הקיימים בארץ? תמיד תהיתי מאין באו, ולא אתפלא אם כן - לא צריך יותר משטר של עשרים כדי להעביר זמן בירוחם. המקום הכי לוהט שם הוא מאפיה, ורוב התושבים הם בני נוער. כל כך התרשמתי ממנה שמיד בצאתנו לשלום ולא להתראות, הענקתי לה את המקום השני ברשימת “הערים המבאסות ביותר לשנת 2021”; מקום של כבוד מיד אחרי אימוצקי שבקרואטיה, ולפני פוסוסיה (שפירושה, אגב, “בצורת”) שבבוסניה-הרצגובינה.

המשכנו במהירות של 150 קמ”ש, מתפללים שלא שכחנו משהו בירוחם וחלילה נצטרך לחזור. הוי ירוחם שלי, ההיית, או חלמתי חלום?


אני אוהבת לנסוע למדבר וגם לצאת ממנו. לראות את הצבעים משתנים. מרבדים סלעיים בצבעי כתום-צהוב ההולכים ומתרככים לכדי שיחים פורחים ירקרקים, מביאים איתם פרחי נוי ססגוניים של תחילת הסתו. והולכים הצבעים ומתרבים ומתרפקים ונמרחים אט אט שלא שמת לב מתי המדבר נעלם לך. מוות שלאט קם לתחיה.


שבוע בילינו במפגשים משפחתיים מבאר שבע לירושלים ועד תל אביב, וכשכל התענוג הזה הסתיים, ארזנו תיקינו ותפסנו את טיסת הלילה ללונדון.

מצחיקות אותי, טיסות לילה. קל לראות שכולם עייפים. איש לא באמת ישן באותו לילה ולכן ארוחת הבוקר היא בעיקרה פטנט הישרדותי. על הנוסע לשטות בגוף להאמין שהוא עבר את הלילה כמו כל לילה אחר, ועכשיו הוא רענן ומגיעה לו מנת אומלט.

אבל אני חורגת.

הגענו ללונדון בשיאו של גשם שוטף, והוא בטובו הזכיר לנו ששמש קופחת ופסי שיזוף אינם מובנים מאליהם. עשה לנו שטיפה, כמו שאומרים.

השעה היתה מוקדם-בבוקר-אחרי-לילה-לבן, ובהגיענו, עבריתי האהובה התנגנה מכל עבר. לרגע שאלתי את עצמי האם בכלל יצאנו מנתב”ג, או שהמטוס רק עשה סיבוב וחזר. אבל לא. היינו בהית’רו, לונדון, וכך גם מחצית מדינת היהודים, גוררת אחריה את תרבות הצריחה עם הרבה טקס בישבן. הייתי מציעה להם להתחלק במונית, אך זו חיכתה לנו בטרמינל הלא נכון. או שאנחנו חיכינו לה בטרמינל הלא נכון… תלוי באיזה טרמינל אתה נמצא.

המונית לקחה אותנו עד לביתי השני. מעגן ליסון גרוב, לונדון בלה מיה.


סירתנו דאז שקעה כשנתקענו לשמונה חודשים בדרום אפריקה בעקבות פריצת המגפה, לא רק בגלל היעדרותנו אלא גם בגלל מלחמת חורמה במגפת חולדות ששמה את הדבר של אלבר קאמי בכיס הקטן, וכך הלכה סירתנו אהובתנו לעולמה, השם יקום דמה. הפעם השכרנו סירה מחברים שעברו לגור בפורטוגל.

קשה לומר שהחלטת “להשתקע” לשישה חודשים עד שנה במקום אחד, כשאתה גר בסירה. זה לא נשמע טוב, אבל זה נכון.



42 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול