בסוף כולם נמותו / קובי ניב

את הספר הזה קראתי בערך אחרי המלחמה והתמוטטות הדמוקרטיה שהתלוותה אליה. איזה תזמון מהסרטים. נורא עקצץ בי לכתוב עליו ביקורת, אבל נכות אינטרנטית גרמה לדיליי בו הראש שלי נכנס ויצא מספרים אחרים והמשיך בחייו. אנסה לעשות רוורס ולכתוב בכל זאת.

לא מפתיע שהספר הזה נכנס לרשימת המועמדים לפרס ספיר 2019. הוא רלוונטי להפחיד, נבואתי להחריד ופשוט לקריאה.

חשוב לי לציין שהספר הזה נכתב לפני המגפה. זהו רומן עתידני. לא סגנון חלליות וקרבות לייזר, אלא משהו אחר לגמרי.

מדינת ישראל הושמדה בעקבות מגפה שהתפשטה מעזה. היהודים מצאו עצמם נרדפים בארצם, מתחבאים במנהרות הכרמל, ואלה שהצליחו, ברחו מהארץ בהזדמנות הראשונה. לאחר המגפה, פרצה מלחמה בה הפלסטינים ניצחו. ביבי נרצח על ידי שמאלני שהתחפש לחרדי באחד מנאומיו. ליברמן לעומת זאת, הורעל על ידי חברת כנסת שמאלנית. ואני? אני התלוויתי לחבורה של חמישה ישראלים על אסדת אשפה בשפך נהר ההדסון, בין ניו-ג’רזי לניו-יורק. פליטים מישראל שחרבה.

הרומן הוא ברובו סיפורים מהעבר, על משפחה, פוליטיקה, “ישראל שהיתה” וסיפורים אישיים. בהדרגה, נחשפות הדמויות על כל פגמיהן ואומללותן, ועם זאת, יכולתי לראות את קובי ניב נהנה ומשתולל ומשחית את המציאות כאילו היתה צעצוע לעיסה.

איך אמר הוא בעצמו: זהו סיפור על חרבן. חרבן לאומי וחרבן אישי.

הספר הזה מתחיל בכריכה הקדמית ומסתיים בכריכה האחורית. ממש ככה, אין פרקים, אין הפסקות, אין ניירות מיותרים, הוא לא בזבז זמן ומשאבים ולא ניסה למצוא חן בעיני אף אחד. שטף דיבור מוחלט, כמעט ביטני. סגנון הכתיבה אינו מתייפיף, אך גם לא מרגיז ולא סלנגי מדי. לכל דמות יש את קולה האישי. ההומור חמוד ולא מתאמץ והעלילה והסיפורים הנשזרים זה בזה וחושפים אותנו להיכרות מכאיבה יותר ויותר עם הדמויות ומציאותן, מרתקים.

ממליצה מאוד, אך לא לרגישים מדי. יש כמה סצנות קשות.

לקריאה באתר סימניה