• מוריה בצלאל

גזירת העיוורון

כשלמדתי בבית הספר היסודי, הייתי ילדה מלאה דאגות, ולעתים הן הקדימו את זמנן.


הימים היו ימי האינתיפאדה השניה, ימים של טרור וצוי מילואים. מנהל בית-ספרנו היה נוהג לנאום באוזני התלמידים, בכל פעם שמורה נעדר ולא נמצא מורה מחליף, על הפכים הקטנים של ענייני מדינתנו: הפרעות בתחומי הקו הירוק, חטיפת החיילים ללבנון, המצוד אחר מבצעי הלינץ’ ברמאללה וכיוצא באלה עניינים. הוא היה ניצב לפני הלוח ונואם לפנינו ואנו יושבים ונועצים עיניים אבודות בשפתיים המתיזות דברי חכמה סובייקטיבים. כך השתמש בנו לשפוך זעמו ולדרוש פורקנו. כשהיה רואה תלמיד שאינו עוקב אחר דבריו בדריכות, היה מעורר אותו במחיאת כף חזקה לצד אזנו הרדומה, ושוב עיניו העייפות של התלמיד היו חוזרות ונתלות במוצא-פיו.

אך לא תמיד היה המנהל מדבר על חדשות אתמול בערב. יש והיה מקדיש את נאומיו לעניינים שעמדו אז ברומו של עולם: על שמירת הרכוש הבית-ספרי, כיצד מצחצחים שיניים בצורה נכונה או סיפור תנכ”י זה או אחר.

יום אחד, סיפר לנו על נפלאות הקטרקט. כיצד יכוסו עינינו ב“עדשה” שתחבל בראייתנו עם זקנתנו ותמנע מאתנו לזהות צבעים, ותלך ותתעבה עם הזמן עד שדבר לא יראה עוד לפנינו פרט לצללים עמומים. את דבריו שמעתי בראשי לצלילי עוגב. אפס לא כולם יסבלו מכך, רק חסרי המזל. ואז ערך המנהל טקס, לבוש חלוק רפואי בדיוני: עבר משולחן לשולחן ומתלמיד לתלמיד, הסתכל טוב בעיניו והכריז האם “כן!” צפוי לו קטרקט בזקנתו אם “לאו!”

אט אט התקרב אל שולחני, משלח “כנים, ו”לאוים” בפני תלמידים מבוהלים, ואני אחוזה מתח בלתי נסבל. הגיע לשולחני, רכן מעליו והביט על עיניי המפוחדות.

“כן!” קיבלתי את תוצאת האבחון בצעקה שהדהדה בין כותלי הכתה רגע לפני שעבר לתלמיד הבא.


ביום זה חזרתי הביתה אבלה וחפוית ראש. הפלגתי בדמיוני אל העתיד, בו עדשה עכורה תכסה על עיניי ולא אוכל עוד לראות את נופי הגליל או את ים המלח, את מה שאני אוכלת או את עצמי במראה. ומה אם אז יהיו דברים חדשים לראות?

בסערת נפש סיפרתי לאמי שבעתיד אסתמא ואצטרך לעבור ניתוח, כך נגזר עלי מפי מנהל בית-הספר. אמי נדהמה לשמע דבריי, הרגיעה בדברים ושוב עלה בה זעזוע והתקשרה למנהל, מסבירה לו שלא כך אומרים לילדה קטנה ותיארה אותי בוכיה ואבלה על גזר דיני.


למחרת, עם הגיעה של הפסקת הצהרים, צלצול הפעמון הזעיק את התלמידים לחצר, ואני נקראתי לחדר המנהל. ישבתי על הכסא אל מול פדחתו המכפה על הפנים העגולים והגבות הקמורות בכעס תמידי. ישב שם במשך כחצי שעה והסביר לי, עם כל המונחים הרפואיים השגויים, מדוע אמר את שאמר, וכי אין לי מה לפחד מפני ניתוח קטן שכנראה אצטרך לעשות.

אמרתי למנהל שאני לא מפחדת מפני ניתוחים ולא מפני עיוורון. זו היתה הפעם הראשונה ששיקרתי לאדם מבוגר שקר מוחלט והוא שחרר אותי מעליו בניחותא.

זינקתי בהקלה מהכסא והשארתי את משרדו מאחור. יצאתי לחצר והשמש הציצה ממעטה העבים ושלוליות הבהיקו על החצץ. ראיתי והנה התלמידים האחרים משחקים להם כדורגל, קלאס או דג מלוח, שרויים בעולמם נטול הדאגות. הסתכלתי בשמיים שהחלו להתבהר. חשתי שראשי קל עלי ודאגתי קלה גם היא והולכת. נמלאתי עליצות ושוב לא הרהרתי בראשי הירהורים של חולי, משום שידעתי שחושיי יוסיפו להיות איתי, לפחות עד הדאגה הבאה.




47 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו