גליל – מרכז – גליל –מרכז

אחרי חודש בצפון תל־אביב, נשארנו כמה ימים בבית הוריי שבגליל. ימי משפחוחי של ידיים קטנות על הפנים שלי, נשיקות על המצח, הקול של אמא אומר ״רזית!״ (לא רזיתי) ואבא חושד, ״את אוכלת מספיק?״ (כן, אבל הוא לא מאמין לי). הצלחות מתמלאות מחדש לפני שמספיקים למחות, הטעמים, הריחות, הכול צועק ״בית״. השיחות הארוכות סביב השולחן, עמוקות ומגוחכות בו־זמנית – פוליטיקה, השלמת סיפורים, זכרונות ילדות שכל אחד זוכר אחרת (ואני תמיד זוכרת הכי נכון, כמובן). קצת מזה, והמשכנו לתחנה הבאה: יפו.

אמנם אין לי קשר מיוחד עם יפו; למעשה, בכל פעם שהייתי ביפו זה היה כדי לבלות. מעולם לא חשבתי לגור בה, אפילו לא זמנית. והנה, החיים לקחו אותי לשם בדיוק כפי שהם לקחו אותי לכל מני מקומות מטורפים אחרים שמעולם לא ציפיתי (ולפעמים גם לא רציתי) להיות בהם. מקומות הרבה פחות צפויים או שגרתיים, בתחנות הרבה יותר מפחידות בחיי.

כך או כך, לא ידעתי עד כמה אשמח לצאת מתל־אביב. כמה שאני אוהבת אותה, ככה אני נרתעת ממנה. תל־אביב היא נס קטן ואסון מתמשך בו־זמנית. למה התגעגעתי? לא למשכנתא על כל כוס קפה, לא לשכירות השערורייתית, לא לחניה שהיא זירת פשע בהתהוות וגם לא לחות׳ים המסכנים שאף פעם לא מצליחים לישון לילה שלם ברציפות. כן קצת לרוכבי הקורקינט הקוראים בחיבה, ״עופי מהדרך!״ – חמודים. גם אני התגעגעתי. אבל לים… אויש, הים. אלוהים. הים התיכון בסוף מרץ. החול החם והכחול הצלול שהוא חמים כמו חבר ותיק, אבל גם קר מספיק כדי לנשוך אותך בתחת אם תעזי לקפוץ. קפצתי. ברור שקפצתי.

יום אחד הלכנו לרחוב שבו גרנו לפני חמש שנים, בסגר השלישי או הרביעי של הקורונה (איך הקורונה נראית כמו בדיחה בימים האלה). גרנו בסאבלט ברחוב ארבע ארצות, והחלטנו למצוא את הדירה. היה קשה לזהות, כי בכל זאת, עברו חמש שנים, אבל מצאנו אותה וגם את המרפסת העורפית. זה העלה הרבה זכרונות.

בחצי מהשהות שלנו בתל־אביב, ביקרה חברה יקרה שלי מגרמניה שיש לה תלביבובססיה (עכשיו המצאתי את זה). היא מאותם אנשים שלא יכולים להכיל את אהבתם למקום מסוים (במקרה שלה, תל־אביב), עד כדי כך שהם רוצים להיות בכל כולה בכל זמן נתון, וגוררים איתם אנשים אחרים שהתלהבותם פחותה ואף הולכת ומפחיתה עקב נוכחותם האובססיבית. אבל מה זה משנה, היא נהנתה. אולי יותר מדי. החליטה להשאר ליותר זמן. יאיי.

״חכו לי, אני גמורה. איך אתם לא בהנג־אובר?״

עסוקות. אל תסתכל עליי, אל תדבר איתי.

״רגע, מה הוא אמר?״ התגעגעתי להיות בת ולדבר על בנים :)

אז מה היה לנו עד כה? גליל, מרכז, גליל, מרכז. אחרי יפו אנחנו חוזרים צפונה. חזרה לאוויר הצלול, למים הנקיים (השתִיים), לירוק ולשקט. מי לא אוהב ירוק ושקט מדי פעם? רק עובדי מדינה. חוץ מזה, הספקתי לאכול, אחרי הרבה זמן, שווארמה באמת טובה (תודה, נצרת), ולראות מן השורה הראשונה את פלאי הנהיגה המקומית (מקווה שהבחור שנתקע בעמוד בככר מצא לעצמו גרר בשיאו של החג של בני־הדוד, ואני לא צוחקת).

אז אנחנו קבורים בתקופה עמוסה כזאת של מעברים מסאבלט אחד לאחר וביניהם חיפושי רכב בלתי־נגמרים (חייבים רכב). אבל לראשונה אני לא מתלוננת על איך העור שלי מרגיש כשהוא נשרף תחת השמש הזאת, ואני רואה בבירור את צבע הבוגנוויליה שנשפכת מכל מרפסת שניה, ואני נהנית מטעמה המתוק של הישירות נטולת ה״סורי״ וה״אקסקיוז מי״ התפלים אחרי שישה חודשים בחו"ל.

והכי הזוי – תאמינו או לא, עם כמה שהתקופה הזו מלאה סידורים ומשימות, אני מרגישה הכי רגועה בעולם. יותר רגועה משהרגשתי בחצי השנה האחרונה שבה לא עשיתי חצי מזה. זאת האמת.