• מוריה בצלאל

דברים

ט' ואני עוזבים מחר בבוקר את הנסיך אלברט. ניפרד מהכף המערבית וניסע במשך 12 שעות למחוז שנקרא קוואזולו-נטאל, למאחז כפרי קטן השוכן למרגלותיו של הדראקנסברג הדרומי הציורי - רכס ההרים הגבוה ביותר בדרום אפריקה. אתר מורשת עולמי עם מבנה גיאולוגי ייחודי.

הדבר השנוא עלי ביותר במעבר דירה הוא אריזה. אני אוהבת לפרוק, שונאת לארוז. מאז מרץ, ארזתי ופרקתי פעמיים - עכשיו ארזתי בפעם השלישית. אבל לא אוכל להכחיש עד כמה זה בריא לאגרנית כמוני. אם אקדיש לזה זמן, אוכל למצוא חפצים שאגרתי ואין לי צורך בהם, דברים שחשבתי שאבדו. נחמד לגלות שהם קיימים, אפילו אחרי שהתברר לי שחייתי בלעדיהם חודשים. זו הזדמנות נפלאה להיאבק בסנטימנט ולהכריח את עצמי להיפטר מהזבל הארור.

אבל מאז מרץ, אני נושאת איתי מעט. בגדים שבמקור היו אמורים להספיק לי לשבועיים של טיול בדרום אפריקה, שהכפילו את משקלם כשהתחיל החורף ונאלצתי לקנות בגדים חמים. שני רומנים שהפכו לתריסר כשמצאתי חנות צדקה עם חדר מלא בספרים. המחשב הנייד שלי. אלה כל  נכסיי לתקופת המגורים הזמניים כאן. הדבר המצחיק הוא, שאני יודעת שאפתח סנטימנט כלפיהם בבוא הזמן.

בכל זאת, כמו לאנשים, גם לחפצים אפשר להתגעגע. אני מתגעגעת לגיטרות ולמפוחית שהשארתי מאחור, מתגעגעת לניירת העצומה של מחקרים וטקסטים של כתבים ישנים שעזרו לי לעורר את המוזה בשעות חסימת כתיבה, וכמובן לסירה שלי. אבל מה שאני הכי חושבת עליו, הוא אוסף הספרים שלי.

אני מוכנה למתוודות כאן על בימת האינטרנט הקטנה שלי: מעולם לא היה לי קל לקרוא ספר טוב ולהניח אותו בצד. אני מקבלת הנג-אובר ספרותי וצריכה זמן להתאושש. אני לא טובה בפרידות. מדי פעם אוהבת לעבור על ליד המדף ולעלעל בספרים. להעיף מבט, אולי לקרוא כמה משפטים, לראות את ההערות הקטנות שלי, למצוא את העמודים המקומטים שחושפים באיזה חלקים נרדמתי.

בעיר הולדתי, יש לי קרוואן. זה חלל קטן, אליו אני בורחת בכל פעם שנגמר הכסף, נמאס ממירוץ החיים או שאני זקוקה למקום שקט לכתוב. מפאת גודלו הקטן, וכמות הספרים שהוא מכיל, אני זוכה לתגובות מעניינות מכל מי שנכנס אליו לראשונה.

"ואוו, כמה ספרים יש לך?" יש ששואלים, "אלוהים אדירים. תגידי, קראת את כל זה?"

ובליבי אני עונה, "אני מתכננת לקרוא…"

"אין, את לא נורמלית, תאמיני לי. מה זה, אותו ספר בשני עותקים שונים? בשביל מה? ולמה את לא תורמת את הישנים, יש לך כאן ספרים שיצאו מהכריכה."

ובליבי אני עונה, "זה נותן להם אופי, אל תיגע."

"יש לך אובססיה? ואת עוד ממיינת אותם לפי הגודל ולפי סופרים וז'אנרים… מה, את מארגנת את הספריה שלך כל היום? אין לך חיים?"

ובליבי אני עונה שיש לי.

יש לי מאות חיים שונים. ביקרתי בגרמניה הנאצית וראיתי את הצד של היהודים וגם את הצד של הגרמנים. נדדתי בדרום האוקיינוס ההודי לאיי ליליפוט ובלפוסקו. מצאתי את נרניה ואפילו הייתי בארץ הפלאות. פגשתי מפלצות רגישות, חזירים פשיסטים וגבעה של ארנבונים. שוטטתי ברחבי אלסקה עם כלב זאב פראי, חקרתי את אנגליה הויקטוריאנית, והייתי עדה למלחמת האזרחים האמריקאית. וזה רק המדפים. יש לי עולמות שלמים מתחת למיטה, על השידה והשולחן, בארון והמגירות – בכל מקום.

אני לא חסרת מודעות עצמית. אני יודעת שאני אוגרת. אני קוראת לזה אוסף כדי להישמע מתוחכמת, אבל יש לי ספרים שאני אפילו לא אוהבת, יושבים לי על המדף ומקבלים פלבול עיניים בכל פעם שאני רואה אותם. חוסר היכולת שלי להתמודד עם הכאב של להרפות מחפצים טמון במקום שעד היום לא הייתי מוכנה לשחרר. ירשתי את זה מאבי היקר, שמשרדו הקטן מעיד על כל קניה פזיזה לאורך השנים. למה להרפות מחפצים, כשאפשר לאגור אותם? ולא רק חפצים, אלא גם רגשות, זיכרונות, ריחות. יש לי בקבוקון של בושם שקיבלתי ליום הולדתי ה14. הוא יקר מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותו. לפעמים אני נהנית להסניף קצת את הפקק רק כדי להתמלא בנוסטלגיה. יש לי ניירת עם טיוטות של סיפורים שכתבתי במשך השנים, שמאז ערכתי במחשב. יש לי מפוחית שכבר עשור לא עובדת, אבל פעם נפל עליה כלי של מקלות ריח. מאז, גם אותה אני שואפת לפעמים, והיא מחזירה אותי לימי הג'ם-סשנים בהם ניגנתי עם חברים והרגשתי את הלבנדר ממלא את ריאותיי.

הרגשנות חסרת ההיגיון שלי, היא לא יותר מפורטל אל העבר. העבר הוא עולם שאנשים שוכחים כל כך מהר, ואני נתלית עליו, כי זה הסיפור שלי.

יש שיקראו לזה חומריות, יש שיקראו לזה תלות, חלק אפילו עשויים לקרוא לזה אובססיה לסיפורים. איך שלא תקראו לזה, בצורה כזו או אחרת, אני אוגרת. וכמו כל אוגר, זה לא לוקח אותי לשום מקום. אני רצה בתוך הכלוב הקטן שלי, על הגלגל הקטן שלי, רק לשם הריצה.

אבל בעודי כאן, השארתי לא רק את חפציי אלא גם את אגרנותי מאחור. להיות תמיד בתנועה, אילץ אותי לוותר על חפצים, אם הם לא שווים את המאמץ לסחוב אותם לכל מקום. השילוב בין נוודות לאגרנות אינו יכול להתקיים. ועכשיו אין לי סיכוי לאגור, ואני מתחילה להאמין שהמקום שלא נתפס על ידי חפצים בני שנים רבות, מתמלא במחשבות חדשות ויצירתיות.

סיפורים חדשים לגמרי.

זה לא סוד שאני לא האדם היחיד בעולם שממסגר את העבר ושומר אותו בתוך חדר, רק לשם הסנטימנט. אבל אני שמחה באילוץ להרפות.

אבל כמו שהשלמתי עם היותי אגרנית במשך כל כך הרבה שנים, אני משלימה עם המינימליסטיות של חיי נוודות. אחרי הכל, החפצים האלה משמעותיים רק כאשר הם סביבי. מי ייתן וכשאחזור לקראוון שלי בארץ, אמצא את הכוחות להיפטר מכל הזבל מספר-הסיפורים הזה, ולפנות מקום לספרים חדשים.

אה כן, על הספרים אני לא מוותרת.



13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו