דפניס וחלואה – סיפור אהבה יווני עתיק על אודות רועה ורועה מאת לונגוס

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בהגירה תזזיתית מלונדון, אהובתי האנגלית, לביקור משפחתי ארוך בארצי מולדתי היפה על נופי מחאותיה, ומשם אל ליסבון, יקירתי הפורטוגזית, בצבץ ספר מחמד זה ממעמקי כיסי האחורי ונצמד-לי-לתחת למשך כמה ימים. נוכחות מנחמת של פוסט־כאוס מעבר דירה ופגישות מחודשות.

כמעט דבר אינו ידוע על המחבר של “דפניס וחלואה”. השם המעטר את הכריכה, “לונגוס”, עשוי להיות שגיאת הדפסה מהמילה ”לוגוס” שפירושה – סיפור. כך הבהירו יוונינו דאז לקורא הסקרן מה מסתתר מאחורי הכריכה. בכל זאת, למען הקלות והכדאיות, הבה נתייחס למחבר אניגמטי זה כלונגוס.

“בשעה שצדתי ציד באי לסבוס,” פותח לונגוס, “בחורשת הנימפות, ניגלה לעיני מראה שיפה כמוהו לא ראיתי עוד: ציור המתאר קורות אהבה אחת.” והמשיך בתיאור מפורט של הציור המדובר, על עציו ופרחיו, מעיינו ופלגיו, וכמובן, מלאכת מחשבת נאמנה בעיצוב תהפוכות האהבה, והוסיף ש”באה לי תשוקה להתחרות בציור.” – נו, מי כמוני יבין ללבו, שהכתיבה היא חיי, ובן זוגי מרבה לצייר; לעתים אני מוצאת עצמי בוהה בו בעבודתו, אבוד בעולמו הצבעוני, והדחף לכתוב מכה בי כברק.

הרומנטיקה הפסטורלית המוקדמת הזו (המתוארכת למאה השניה או השלישית לספירה, רבותי) היא המהות של רומן הלניסטי זה.

זהו סיפורם של דפניס וחלואה, שני צעירים שנמצאו בינקותם על ידי חקלאים עניים, וגדלו בפשטות הכפרית של חיי רעיית צאן. בין הגבעות המתגלגלות והנהרות הבתוליים, דפניס וחלואה עובדים זה לצד זו מדי יום, מוציאים את הכבשים והעיזים, מוצאים נחמה בחיק הטבע, משתובבים במי הבדולח, מנגנים בחליל, טווים זרים עבור נימפות הים, ידה ידה ידה.

בהדרגה, השתובבותם התמימה בטבע מעירה את יצרם המיני. עליכם להבין שדפניס וחלואה הכירו כל פרדס וכל מטע בלסבוס, אבל על השדה הספציפי הזה, על עניינים שבלב ושבתוך המכנסיים, לא ידעו דבר. היו כצמד חתולים מיוחמים עם ליבידו לא ממומש.

יום אחד, הופיע האל פילאטס, ועץ עצה, “שהרי אין סם-מרפא לאהבה אשר ניתן לשתותו או לאוכלו; והכל מיקסם שווא הוא! – ואין מזור לאהבה בלתי אם להתנשק ולהתחבק ולשכב עירומים זו סמוך לזה.” - והשניים, אז סאחי אז כן בי, עשו כדבריו. נשיקה וחיבוק ושכיבה על הארץ עירומים. אמנם היה קר, אך עמדו בזה – “כדבר התרופה השלישית” – וממחלת האהבה לא נתרפאו.

עלי לציין שרומן זה אינו מתאבסס רק על אהבה ומין, יש בו פיראטים, שודדים, אנסים, מחטפים, מלחמה והרפתקאות מלא הטנא. אך זוג האוהבים שלנו נתונים תחת הגנת האלים, במיוחד של ארוס, הנימפות ופאן, וכתוצאה מכך, תמיד מתאחדים מחדש.

ואז הספר מתקרב לסיומו, ונראה שמפרידים בערך עשרה עמודים בין הצרות המסעירות לבין האתגרים הארציים של השניים, ואנו עוברים מהרפתקאות פסאודו־הומריות מטופשות ומהנות של רומנטיקה יוונית, לסיבוכים בוגרים יותר סגנון ג’יין אוסטן.

יש משהו בולט ברומן הזה, ולקח לי זמן לשים עליו את האצבע: הוא אינו נגוע בתפיסה הנוצרית של מוסר מיני. העדינות בתיאור המיניות, התפיסה הטבעית של הומוסקסואליות וערך הבתולין, היתה מרעננת ליצור מודרני להמאיס כמותי. אף נהנתי מקולו של המספר המודע לעצמו ומהנרטיב האידילי העשיר, אשר זורק נגיעות של אירוניה קלושה ומתמשכת, כשבבי שוקולד, על גבי הסיפור.

זהו רומן מקסים, והארכיטיפ של סיפור אהבה כפרי.

לקריאה באתר סימניה