top of page

החדווה שבגילוי דברים / ריצ'רד פיינמן

  • תמונת הסופר/ת: מוריה בצלאל
    מוריה בצלאל
  • 20 בפבר׳ 2022
  • זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 4 ביוני


Man in white shirt smiles, seated against a plain backdrop. Hebrew text in black, green, and red on image. Calm and relaxed mood.

עבור אנשים שעוסקים בפיזיקה או חובבי פיינמן – הספר הזה יהווה מבט מרתק לתוך מוחו של אחד מגדולי המדענים. עבור הבורים־כמו־נעל (די, לא יפה להצביע ולצחוק), נצטרך למצוא דברים אחרים להנות מהם, ויש ממה. אחד מהם הוא החדווה שבגילוי דברים.


עבור פיינמן, המדע אינו עבודה או נוקדנות, אלא חדווה. אם אתם שואלים את עצמכם מי זאת חדווה, זו גישה שהוא מוקיר לאביו חובב המדע. בתור איש מכירות, לאבוש לא היתה הכשרה מדעית, אבל הוא יכול היה למכור כזו בקלות יתרה. גידל את בנו לעבור מחיקו החם אט־אט אל זרועותיו המורכבות של המדע. על כל שאלה שעלתה במוחו של ריצ’רד הקטן היה אומר, “תשאל את אמא”.

לא, סתם, היה מציע להתבונן, ליצור השערה ואז לבדוק אם התצפיות מאשרות זאת. כך לימד את הפרחח הקטן להטיל ספק בכל דבר, לגבש דעות משלו על העולם, ועל ידי כך הפכו למדען מגיל צעיר.


פיינמן זכה להצטרף לאגודת הפיזיקאים הגדולים של תחילת המאה ה־20 שהיו בני מזל ומבריקים מספיק כדי להיות שם כשהפיזיקה קפצה מקלאסית לקוונטית. ואיזו קפיצה היא נתנה, החבר'ה האלה היו מדהימים. אבל הדבר שעושה את פיינמן כל כך מעניין היא לא רק גאונותו, אלא המוזרות חסרת היומרות, האהבה לספר סיפורים, היכולת לתפוס במהירות את שורש הבעיה (בין אם בפיזיקה, ביולוגיה או דת) ולתת תשובה כנה.


זו היתה התשוקה שלו – לא פרסים, לא תארים, לא שבחים מבזבזי זמן – רק העבודה, הגילוי וההנאה. הוא חוזר ואומר לקורא לפקפק בכל דבר ולשאול מדוע הדברים הם כפי שהם, במקום להסתמך רק על מה שאנשים אחרים אומרים לו. גישה זו היא שצריכה להיות הנושא השולט בספר. הגאונות המדעית של פיינמן שלקחה בגדולתה את כל הבמה, צריכה ספר מקצועי משלה. זה, לעניות דעתי, אחד משלושת החסרונות בספר. התחיל בגובה העיניים, אי שם איפה שגרים פרחים וציפורים וכל דבר נחמד, והגיע להרצאות מאיימות שהעביר מול פרופסורים בסין ואנשי מדע אמריקאים על אלקטרודינמיקה קוונטית ועל תורת האטום ועל הקשיים בהפעלת מחשבים מקבילים. מחשבים מקבילים! והטקסט הולך ומחריף, נהיה טכני להפחיד.

אמנם כן, אני אוהבת מדע, אבל נולדתי איטית מדי בכדי לתפוס את המונחים המקצועיים והפרטים המרובים. כל משפט וחצי, היה עלי לעשות פרסה לא חוקית בעודי מנקה את קורי העכביש והשינה מבעיות הקשב שמאז ימי בית הספר מחכות להתעורר ולעשות דאוין.


החסרון השני שבגללו היה לי קשה להנות מהספר הזה היא שרובו מורכב מתמלילים של נאומים וראיונות. מעט מאוד אנשים מסוגלים לדבר בצורה קריאה, ומישהו עם מוח כמו של פיינמן – תמיד מרגש, תמיד פעיל – אינו אחד מהם. יש הרבה התחלות שוא, מחשבות נודדות ופסקאות קטומות. אפילו נאומיו הפשוטים יותר, לא היו מובנים היטב עבורי הקטנה הסתומה. עלי לשבת בקהל ולראות את האיש מדבר. אני מניחה שהיה לו סוג של אנרגיה מדבקת והתלהבות שיקלו על בעיות מבניות. אבל להפוך דיבור לדפוס זה תמיד מסוכן, וכאן, כמדומני, זה נכשל.


חסרון שלישי הוא שפיינמן מספר מחדש רבים מהסיפורים האהובים עליו (ועלי. כספות בלוס אלמוס, למשל) או רעיונות שכבר ביטא. אז אם קראתם את “אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינ‏מן!” המצוין, את רבים מהסיפורים הללו אתם כבר מכירים.


ולמרות משולש אכזבות קודר זה, פיינמן הוא מבריק ללא עוררין, ורחוק מהתבנית הקלאסית של פיזיקאי. קשה לא להעריך אותו. אם כמדען, כגאון, כמורה, כאיקונוקלאסט, כילד סקרן שלומד מאביו. הוא הדבר האמיתי.

ספר זה הוא פלירטוט עם הסקרנות שמניעה מדענים. מדובר בזכרונות של אחת הדמויות המרתקות ביותר שיצאו מפרויקט מנהטן ומהתקופה שלאחר המהפכה הקוונטית של הפיזיקה. אז, אם לא קראתם הרבה על פיינמן, אמליץ לכם להתחיל מאתה בטח מתלוצץ, שהיה מוצלח ממנו בהרבה.


  • Instagram
  • Facebook

© כל זכויות התכנים שמורות למוריה בצלאל

bottom of page