המסע אל הבלקן, חלק ב'

כשהייתי בת 19 היה לי פאב קבוע, בו מקום קבוע ומשקה קבוע. אני אוהבת להיות “רגילה” במקום אחד. מצחיק לקרוא את זה ממילותיה של מטיילת קבועה.

מולי היה בחור שגם הוא היה לקוח קבוע במקום קבוע עם המשקה הקבוע שלו. שמו ביל, היה אז בן שבעים ומשהו אז אני מרשה לעצמי לחשוף את שמו, שכן רוב הסיכויים שמת מאז עם כמות הוויסקי און-דה-רוקס שהיה שותה. היה לו זקן לבן ארוך סגנון גנדלף, הוא היה שקט ובמשך שנה שבה היינו מתראים מדי יום בפאב, לא החלפנו מילה.

עד שיום אחד, לקראת עזיבתי את העיר, כמעט כאילו ידע, שאל אותי לשמי. זה הוביל לשיחה, ומפה לשם הוא שאל מה אני עושה וסיפרתי שאני כותבת רומן. כתבתי אז רומן אחר שמעולם לא פרסמתי וכרגע הוא עטוף בשמיכה, קפוא עד שיום אחד אפשיר אותו ואדפוק בו עריכה כמו שצריך.

דיברנו על הספר, ובכל פעם שניסיתי להפנות את נושא השיחה אליו הוא החזיר אותו אלי. על מה הספר, איך תוציאי אותו לאור, מה עוד היית רוצה לעשות מלבד כתיבת ספרים?

הבנתי שהבחור לא מעוניין לדבר על עצמו. אולי הוא ביום כזה שהוא רוצה לראות את העולם דרך עיניו של אדם צעיר, כי המשיך לשאול אותי על רצונות ושאיפות לעתיד.

“הייתי רוצה ללמוד אמנות.” אמרתי. כתבתי אז רומן היסטורי שכלל בתוכו הרבה אדריכלות, בעיקר גותית, ודיבר הרבה על מיתולוגיה ואמנות והושפעתי ממנו מאוד.

הוא אמר שזו שאיפה פשוטה, ומיהרתי להוסיף, “באיטליה.”

הוא שאל למה דווקא איטליה, והסברתי שיש שם היסטוריה מרתקת של אמנים גדולים ואם אלמד אמנות, מהם הייתי רוצה.

“אז סעי לאיטליה,” אמר, “מה את עושה כאן?”

“אם אסע לאיטליה אלך לונציה. זה יקר מדי.” הסברתי.

“גם כאן יקר מדי. סעי לונציה.” אמר. לא הבנתי אז כמה הוא צודק.

“אני לא יודעת איטלקית.” תירצתי שוב.

“תלמדי,” אמר.

“אבל - “

“מוריה.” אמר, “אם את רוצה לנסוע לונציה וללמוד אמנות, אז סעי לונציה ולמדי אמנות.”

לבסוף, השאיפה הזו התחלפה באחרת כשהרומן הוקפא ורומן אחר החל להיכתב ולקח מקום ראשון. חוץ מזה, מאז הייתי עסוקה מדי בלהיות בת עשרים. ונציה היתה כאן כל הזמן אבל עבורי נראתה בלתי מושגת, ילדה קטנה שיושבת בפאב וכותבת ספרים על דברים שמעולם לא ראתה או חוותה. ביושבי ברכבת וונציה מתקרבת אלי מעבר למים, היא הזכירה לי את ביל ואת העצה הפשוטה שלו - אם את רוצה לנסוע לונציה, סעי לונציה.

לחייך, ביל. הייתי בונציה.

זו עיר מרתקת. המבנה שלה העשוי מאות איים המחוברים בגשרים, סגנון החיים בה, זה כמו לנחות על כוכב אחר. אני רק מרחמת על המקומיים שנאלצים להתמודד עם כל התיירות הזאת.

בערב הראשון שלנו שם, אכלנו ארוחת שבת עם חב”ד, שהיו מזמינים ומקסימים. לנהל שיחות בעברית ולקבל היענות למשחקי המילים הטיפשיים שלי היה מרענן, לאכול אוכל אשכנזי היה פחות. מסתבר שהקהילה היהודית בונציה לא קטנה, ואי אפשר להאשים אותם. הם משלמים כמו תל אביבים וחיים כמו ונציאנים.

הספקנו גם לראות את האיים המרכזיים בלגונה, אלה שנראים יחד כמו דג, ועוד שלושה איים נוספים שהיינו צריכים להגיע אליהם במעבורת. כל אחד מרתק בדרכו.

ידעתם שיש להם אי שלם שמשמש כבית קברות? אפילו למות שם זו חוויה.

ראינו גשר מרתק בשם פונטה דיי סוספירי, בתרגום - “גשר האנחות”.

זהו גשר שמחבר בין חדר האינקוויזיציה שבארמון הדוג’ה לבין הכלא, מעל התעלה. זה היה כלא לפשעים קטנים ולחשודים באמונה פגומה בנצרות. כלומר, אדם מאמין עם עמדת כוח בא ואומר לך שאתה לא מאמין כמו שהוא חושב שאתה צריך להאמין ולכן מגיע לך עונש מוות בעינויים. זה שם את כל עניין התחבורה הציבורית בשבת בפרספקטיבה.

הוא עובר בין שני הבניינים ועל קירותיו חלונות שמכוסים חלקית בעיטורי אבן גיר. רבים מהחוצים את הגשר עשו זאת פעם אחת בחייהם, בדרכם אל עינויי מוות.

מסתבר שזה שהעניק לו את השם הוא לורד ביירון בעצמו, שדמיין את אנחות הנידונים הצועדים בתוכו ה”זוכים” להצצה אחרונה טיפין טיפין אל נופי ונציה המרהיבים מבעד לחלונות המעוטרים והמסורגים ככל הנראה בפעם האחרונה בחייהם, לפני כניסתם לכלא חסר החלונות.

ואז יש את האמונה העכשווית, שהגשר מהווה מקום רומנטי. אם בני זוג מתנשקים בגונדולה תחת הגשר הזה בזמן שקיעה כשפעמוני מגדל סן מרקו מצלצלים, הם יזכו באהבה נצחית.

כן, כך יצא. זו האמונה שנוצרה תחת גשר זוועות זה. איך הגענו מאסירים החוצים את דרכם אל מוות בעינויים לנשיקה של אהבה נצחית?

כל זאת ועוד בפרק הבא.

לא, סתם, כי תיירות. זה למה.