• מוריה בצלאל

המסע אל הבלקן, חלק ג'

יצאנו מונציה המדהימה. לא נראה שהיה לה אכפת, היא המשיכה בשלה. נשארה יפיפיה, רגועה, מימית, וסוף סוף הגענו אל חבל הבלקן. נכנסנו לסלובניה דרך מעבר ורשיץ’, שהוא מעבר ההרים הגבוה ביותר בג’וליאן. מיד עם היכנסנו ראינו אגם מים ובלי לחשוב, עצרנו. זה היה קרח שהפשיר מההרים.

קפואים ורעננים המשכנו לאורך המעבר העושה את פס האלפים כמעט עד הפסגה לפני שהוא יורד אל עמק סוקה. אתה לא יכול להישאר אדיש למראות ויוצא מהרכב כל כמה מאות מטרים. הרים ענקיים בהם מוצעים פיסות ונקיקים בפסים ויריעות של שלג. כמה יופי.

גילינו שקאנטסטנדיה רגישה לעליות כי עשתה דאווין מאז התחלנו בטיפוס, וזה החמיר ככל שעלינו. קרוב לפסגה, ראינו אגם ענק של שלג. אני רוצה שתבינו, היה מעל 30 מעלות. בריזת הרים קלילה אבל חם, ולפנינו עומדת גומה שלמה מכוסה שלג. יצאנו מהרכב בהתרגשות. להלך על השלג, לגעת בו ולהרגיש אותו על הפנים ביום שרב זה לא משהו שאני מקבלת כמובן מאליו.

הקשינו על קאנטסטנדיה עוד קצת והיא צלחה את הדרך. משם ירדנו על ניוטרל וקיבלנו מבט נוסף על ההרים מזווית אחרת.

מה זה נהננו, זה היה נורא.


למחרת התעוררתי בליובליאנה. כשהסתובבנו בעיר, ראינו שלטים המכריזים על פסטיבל אומנות הרחוב של ליובליאנה החל מ-1.7. לא תכננו להיות שם בתאריך זה, וחשבנו שהחמצנו את הכיף כששמענו שירת אופרה.

עקבנו אחר הקול הנשי הרך והוא לקח אותנו לנהר ליובליאניצה, עליו סירה ובה גיטריסט ואשה בעלת שיער ארוך ושמלה שחורה, עומדת מקדימה כגליף חרטום, מולה מיקרופון והיא שרה. הסירה הפליגה לאורך הנהר ומשכה ראשים מעל גשרים, גדרות ואדני חלונות. הלכנו בעקבותיה לאורך הנהר כחצי שעה. היה לה קול כובש.

היא בישרה על תחילת הפסטיבל. ועבורנו, על עזיבתנו את סלובניה אחר ביקור כה קצר.



ביציאה מסלובניה, עברנו בדיקה משטרתית חמימה בגבול קרואטיה, בה מיששו את קאנטסטנדיה מכל כיוון אפשרי בחיפוש אחר סמים וחיידקי קורונה.

“יש לך הזדמנות להודות מראש שיש לך סמים בתיק ושהם לשימוש אישי בלבד, ואז תקבלו רק קנס של 100 אירו. את רוצה להודות?”

לא, גברת.

“את בטוחה?”

אני אוהבת שאלות של כן ולא.

קשה להתעלות על החוויה הנפלאה הזאת, אבל איכשהו הצלחנו - בנסיעה לכיוון זאדאר. ניסינו להימנע מכבישי האגרה בכך שנסענו, תכלס, במסלול שאין סיכוי שאינו יפה יותר מזה שעולה כסף, ובמקום זאת עלה לנו בסך הכל בחצי שעה נוספת של התמוגגות מהנוף.

הנסיעה כולה היתה על קו החוף שמעברו איי קרואטיה וסביבו הרים. הוא הזכיר לי קצת את הגארדן רוט בדרום אפריקה, רק עם הרים קצת פחות מרשימים. נו, מה לעשות, כנראה ככל שמטיילים יותר, הסטנדרטים עולים.

אבל לעצור לטבול בים ביום חם זה אף פעם לא רק בסדר.


למחרת בבוקר, הלכתי לאורך החוף בזאדאר וגיליתי ים מוזיקלי. הוא היה חלילן. גליו נשפו אל תוך חורים בקרקע שמעליהם ויצרו מוזיקה. הוא זייף. אילו רק היה לו כובע, להשאיר משהו.



וקרה עוד דבר אחד מעניין למדי. בדרך לאימוצקי, עיירה קטנה בדרום קרואטיה, עצרתי לקפה. אשה מבוגרת ניגשה לאט אל שולחני, מדברת אלי בקרואטית. שאלתי אם היא מדברת אנגלית והיא עצרה וחשבה רגע. לאחר מכן שאלה מאיפה אני. אמרתי שמישראל. הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלה. היא עצמה עיניים לרגע כמתאבלת, הנידה ראשה ופקחה אותן שוב, מביטה בי כאילו גנבתי ערימת שקיות סוכר מהשולחן ותחבתי לכיסי.

“אוי ואבוי. לא כדאי לי לשבת לידך.” אמרה.

“למה לא?”

היא בכל זאת התיישבה בשולחן שלידי, ואמרה שבעלה פלסטיני. היה חי בעזה לפני שנפטר במלחמה. היא לא ציינה איזו מלחמה, רק אמרה שהיא לא אוהבת את ישראל.

אמרתי לה שאני לא המדינה אלא אדם בפני עצמו שהגיע ממנה. הוספתי ואמרתי שאני מצטערת על מות בעלה.

מכאן המשיכה לשוחח איתי בפתיחות. קוראים לה ורה. לאחרונה עברה ניתוח בקרסול וקשה לה ללכת. בעלה למד באקדמיה הצבאית, היא לא ציינה איפה, וביקש ממנה לעבור לעזה אך היא לא רצתה חיים שכאלה. בתו, שכיום היא עורכת דין, רוצה לבקר בבית החוף שלה, אבל ורה מוטרדת מהחיג’אב וביקשה שתסירו מעל ראשה בבואה לבקר. היא יפה מדי לשטויות כאלה.

“אנשים כאן הם פרימיטיביים,” הסבירה, “זה לא מתאים.”

כל זמן שדיברה, ראשי הסתחרר.

היא שאלה לאן אמשיך מכאן. אמרתי לה שטיילתי בשלוש מדינות ועכשיו אעצור לחודשיים באימוצקי.

שוב הנידה ורה ראשה לאט, בדקתי שלא גנבתי משהו בטעות, והיא אמרה, “זוועה. זו עיירה מאוד דתית ופרימיטיבית.”

כשקמתי להיפרד, הזמינה אותי לבוא לבית החוף שלה לכמה זמן שארצה, וכתבה עבורי את הכתובת. “את מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה ואהבתי לטייל בעולם,” אמרה, “היום אני כבר לא יכולה.” היא הצביעה על הקב שלה.

ורה הזאת היתה מוזרה לי. לא רק באופן הדיבור האיטי והמחושב או בתנועות ידיה המנצחות על רחשי הרחוב כולם, אלא יותר מהעובדה שהיא היתה סתירה. היא לא רוצה לשבת ליד ישראלית אבל מזמינה אותה לבית החוף שלה. לא אוהבת דת אבל גם נישאה למוסלמי אדוק. פרימיטיבית הנרתעת מפרימיטיביות. אילו היתה גרמנית במהלך מלחמת העולם השניה, אני מנחשת שהיתה מסתירה יהודים במרתף ביתה אבל מוסרת אחרים לידי הגסטפו.

אנשים כאלה מפחידים אותי יותר מגזענים. לפחות את עמדתו של הגזען ניתן לצפות, אבל סתירות כמו ורה, שלמה המלך, נפתלי בנט, הקוסם מארץ עוץ… מפחידים אותי. הם בלתי צפויים, משנים דעות ואישיות כהרף עין, ואתה לא מבין מול מי אתה עומד.

לכל מי ששאל לאן מועדות פנינו, סיפרנו בהתרגשות שלאימוצקי, ליד האגם הכחול. אני כותבת לכם מהעיירה. אחרי יותר משלושה חודשים בלי בית, נחמד להתמקם במקום אחד. אך עם הזמן סיפרנו זאת בפחות ופחות התלהבות, מפאת תגובות הקהל.

ורה אמרה שזו עיירה קטנה בת כ-5,000 תושבים פרימיטיביים ודתיים מאוד.

נהג מונית אחד אמר שיש שם טקס חד-שנתי בו הם שורפים דמויות של זוגות הומוסקסואליים.

לא מעטים אמרו שאמנם כן, ישנם האגם הכחול והאגם האדום, אך שניהם די יבשים, לא מיועדים לשחייה וקשה מאוד להגיע אליהם.

אט אט, האנרגיות שלנו בנוגע למשכננו החדש הלכו ושקעו מבלי שידענו שום עובדות. למקומיים הכוח לבאס תיירים בקלות רבה, ועם כוח רב באה אחריות גדולה. אבל עזבו את ספיידרמן, הגענו והנה אימוצקי נחשפה לפנינו בכל מערומיה.

אולי לא בכל מערומיה, אנשים צדקו לגבי ה”אוכלוסיה הדתית מאוד”. רק אתמול מצאנו באחד הארונות בבית בו אנו שוהים, פסל בדמותו של ישו הצלוב. מקורי, אני יודעת. ולא היינו צריכים למצוא אותו כדי לגלות זאת, כי הקירות מלאים בדמותה של אמו הבתולה. אבל מזה אפשר להתעלם. מה שקשה להתעלם ממנו הוא כמה, חוץ מזה, טעו המקומיים שדיברו איתנו על אימוצקי.

אוכלוסיה דתית או לא, כל כמה צעדים אנחנו מוצאים פאב או מסעדה עם מבחר מעניין של משקאות מקומיים ולא מעט אנשים.

האגם הכחול הוא מחזה מדהים ואצרף תמונה. הדרך לשם היא עשרים דקות הליכה מדירתנו, למרות שהוא במרחק של 50 מטרים ממנה. ישנו שביל המזדגזג אל תוך בולענים עצומים, והאגם הוא מים שהופשרו מהשלגים. לא בכדי מכנים אותו “האגם הכחול”. זה הכחול הכי כחול שראיתי, כחול ששמי הקיץ היפים ביותר עשויים לקנא בהם. המים בהחלט ניתנים לשחיה, נקיים, רגועים, והטמפרטורה של המים זהה לזו של הים התיכון. ישנם דגים קטנים וצפרדעים ואם שוחים בעיניים פקוחות, ניתן לראות את הקרקע בקלות.

אני שמחה על כך שבאנו לכאן ועל כך שלא שאלנו אנשים על אימוצקי לפני שסגרנו על דירה, כי אז היינו מפסידים את כל זה.



6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו