• מוריה בצלאל

אני הפחד הכי גדול שלה

האווירה בשבוע האחרון היתה מוזרה. אחרי שבעה חודשים של מסעות והרפתקאות בדרום אפריקה, מוקפים הרים וחיות בר, נחתנו במימד אחר.

ברוכים הבאים לאירופה.

הבסיס שלנו בלונדון תמיד היה סירת קאנל במעגן שליד ריג‘נטס פארק. מקום יפיפה, מרכזי אבל גם פרטי, עם קהילה של אנשים נחמדים. הפעם, הכל שונה. עברנו למעגן אחר בקנרי-וורף. זה רובע עסקים מרכזי באייל-אוף-דוגס. הוא הופצץ במלחמת העולם השניה ואחרי 1987, נבנה מחדש, כך שהוא מודרני. במילים אחרות: חסר אופי, משעמם, עמוס גורדי שחקים, בדיוק ההפך מהלונדון שאני מכירה ואוהבת. לפעמים קורה שאני שוכחת שאני בכלל בלונדון.

אבל קל לשכוח איפה אתה נמצא כשאתה בבידוד. נותרו לנו יומיים לבידוד. בכל זאת, אני מתחילה כבר לחזור למציאות. לחשוב יותר על העתיד, ובעיקר, להתחיל להבין שאני יכולה להשיג הכל. רכב שייקח אותי לאן שארצה, בית גדול, נופים עוצרי נשימה, מרחב. וזה עוזר, ללא ספק. אבל קרבה. מישהו לספר לו שראית עיט מעל ההר ובהית בו צד בסיבובים במשך חצי שעה - זה הכרחי. האושר אמיתי רק כשחולקים אותו, אמר כריסטופר מקנדלס, וצדק, הפרחח הקטן. רק עכשיו אני מוכנה להודות שאני שמחה שאני לא לבד בעולם, ושיש לי את ט'.

הייתי רוצה להיות קול ההיגיון ולפגוש את עצמי לפני שנה. אותה מוריה שמוכרת כרטיסים בתיאטרון העירוני, מעבירה את יומה בתוך אקווריום, מוקפת זכוכית משוריינת ומחייכת ללקוחות למרות שמתחשק לה לבעוט בהם על שהפריעו לה באמצע ספר טוב. אותה מוריה שהייתי, ושלעולם תהיה חלק ממני. אני רוצה לסטור לה ולנער אותה. להגיד לה, "מוריה," וליישר את מבטה כלפיי, "את יכולה להתבכיין עד מחר שאין לך מרחב, שנמאס לך לעבוד מול אנשים. את יכולה להגיד לי שהגוף שלך כאן, עובד על שכר מינימום כדי לחסוך כל שקל עבור הטיול הגדול שלך, אבל הראש שלך כבר שם. אני יודעת עליך הכל.

"אני יודעת שאת שונאת טלפונים, ושהסיבה שהנוקיה העתיקה שלך (שאת מסרבת לשדרג לסמארטפון כי היא מספיק מטרד), נותרה מנופצת במשך שנים כי את שונאת שמתקשרים אליך. אבל אני גם יודעת איך את מרגישה רע כשבא לך לדבר עם מישהו ואף אחד לא עונה.

"אני יודעת שאת אוהבת לשבת בפאב לבד וליהנות מכוס בירה קרה, ומרגיז אותך לראות גבר ניגש אליך עם הבעה של אני-עומד-להתחיל-איתך-בכך-שאשאל-אם-כבר-נפגשנו-פעם, כך שאת מיד עוטה על עצמך פרצוף קשוח. אבל את גם מתבאסת כשאת הולכת לבר האהוב עליך עם חדשות טובות, ואף אחד מהחברים שלך לא שם כדי להקשיב.

"אני יודעת שאת רק רוצה שקט. שהשאיפה שלך לעתיד היא להישאר לבד, מנותקת, הסופרת הזקנה המשוגעת עם החתולים שכל רחוב גדל לאהוב. אבל את גם מפחדת מבדידות. כי בדידות פירושה להתמודד. בדידות פירושה שלא תהי לבד רק כשתבחרי, כאשר את רוצה לכתוב או לחלום בהקיץ. את תהי לבד, תמיד, גם כשתרצי בכך וגם כשתרצי מישהו לחלוק איתו בקבוק יין.

”בימים אלה, יותר מתמיד, למדתי שגם בדידות אפשר לחלוק. אני באה מעולם שונה, ילדה, ואת לא רוצה לדעת כמה שונה. אל תסירי ממני את המבט,“ אגיד לה בתוקף, ”תסתכלי עליי ואל תתווכחי. אני גם יודעת שאת לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות, אבל את לא יכולה להכחיש שאני חכמה ממך. יש לי שנה של חכמה עלייך, ושנה זה המון, אז כדאי לך להקשיב. תפסיקי להתבכיין ותודי שאת המתבודדת הכי מזויפת בעולם.“

ואני פשוט יודעת, כי אני מכירה אותה. תמיד הייתי בראשה, גם כשניסתה לנער אותי עם משקה או לשכוח מקיומי. אני בשבילה: מוריה של העתיד. המוריה שאם לא תתגלה כחכמה יותר או במקום טוב יותר בחיים, היא תאבד את הדחף לחיות. אז אני יודעת כמה היא מפחדת ממני. למעשה, אני הפחד הכי גדול שלה.

אחרי כל זה, מוריה מלפני שנה תפלוט מבין שיניה את הצחוק המזויף שלה, צחוק שהיא בטוחה שנשמע אותנטי. היא תסיט את מבטה הריק מעליי ותצא החוצה לעבר אזור העישון. לא לפני שתבדוק שאין בחוץ אף חד שיאלץ אותה לנהל שיחת חולין.



84 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מוריה | בצלאל

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר: