לאחר חודשים של טיולים ברחבי דרום אפריקה הפראית, שבועות של הפלגות לאורך הנהרות והתעלות של לונדון וכמעט שנה של חוסר מודעות אל מה יביא איתו העתיד - אני במולדת. כעת, חיי הם חדר במלון דן פנורמה בלבה של תל אביב. שלוש ארוחות ביום, טלויזיה עם כבלים, בדיקות קורונה שגרתיות - ההתרגשות בעיצומה.
יצאתי מאירופה בדיוק כשהתחיל שם סגר והגעתי לארץ כשהכל כאן נפתח, בתקווה שכך יישאר. זה נותן תחושה של איזה ניצחון אישי, ותאמינו לי, הייתי צריכה ניצחון. אני ממשיכה להגיד לעצמי שלא טעיתי שחזרתי, כי אין כמו הבית בימים של קונפליקט. שזה זמני וכמו כל מבצעי סוף עונה, גם זה ייגמר. ואפילו מהר יותר, כי מאז שתקופת הבידוד קוצרה ל12 יום, אני מרגישה שקיבלתי שיחרור מוקדם על התנהגות טובה.
אבל יש בי חששות. איש אינו מצפה להתרגל לגולה האישית שלו, עד כדי כך שהבית נדמה מפחיד, בעיקר כי ראית אותו רק בחדשות כבר יותר מחצי שנה. יש גם את החשש הזה שהמדינה תיסגר ולא אוכל שוב לעזוב. הסיכויים אמנם אפסי, אבל כמו קלסטרופוביה, אין בכך היגיון וזה אוכל אותך מבפנים. בכל זאת, אני בבית, ועמוק בפנים יש בי הקלה גדולה. אני סוף סוף במדינה שלי, עם האנשים שלי ושבה נמצאים כל הספרים שלי.
גם מתוך החדר הקטן שהוא כל עולמי בימים אלה, אני עדיין יכולה להרגיש כמה הכל סביבי מוזר. חשבתי שבעודי בבידוד, אתנתק מכל זה ואשכח, אבל לא. אני מציצה דרך עינית דלת חדרי, אשר נמצאת בקצה המסדרון בקומה ה11, ורואה את השטיח הארוך מקיר לקיר, המעוטר, שמשני צדדיו שורות של דלתות סגורות במסדרון מעוות וקעור. הוא נראה מפחיד כשהוא תמיד ריק. וכשהוא לא ריק, אז אנשים בחליפות תכלת חד-פעמיות עוברים דרכו, עטויי מסכות וכפפות, ומניחים שקית אוכל על כל סף. זה מזכיר לי את זמן האכלה של העופות בלול של סבא. כמו חלום, שבו כולם מתנהגים בצורה מוזרה, ואתה היחיד השפוי. ההבדל הוא שמזה לא מתעוררים ומספרים, “איזה חלום היה לי. הייתי בחדר במלון חמישה כוכבים בנווה צדק, אבל לא יכולתי לעזוב. הייתי כמו רוח רפאים מוטמעת בבית בו מתה. מדי פעם, הטלפון היה מצלצל וזה היה הצבא, שואלים איך אני מרגישה היום. יצאתי למרפסת והסתכלתי למטה, ולא היו פרצופים, רק עיניים שהסתובבו בכל מקום. היו גם אנשים עם חיוכים מזויפים עשויים מבד, וכולם התנהגו כאילו זה רגיל!”
והחבר ששומע, יגיד, “שטויות, זה רק חלום.”
זה הדבר הזה שאתה מתחיל לחשוב עליו עוד כשאתה ילד בבית הספר. אתה יושב בכיתה ותוהה, "מה אם כל זה סימולציה? מה אם כל זה חלום של מישהו אחר, ואני רק יישות תת הכרתית בתוך מוח של מישהו? ומה אם אני מוח בעצמי, מה אם כל העולם הזה הוא סרט ענק שמוקרן מול חבורה של מוחות בצנצנות, ואני רק מוח בצנצנת?“
וכמובן, המסקנה אליה אתה מגיע היא: “גם אם אני מוח בצנצנת, אני צריך להמשיך כאילו הכל אמיתי כי ככה כולם מתנהגים וכאן אני קיים.” זה מתחיל להיות מוחשי יותר עכשיו, המאבק להשתלב בעולם סוריאליסטי וזר.
אז אני ממשיכה לספור ימים. שקיות השוקו שמגיעות עם כל ארוחת בוקר הן כמו טבלת היאוש שלי. מספר השקיות הלא שתויות במקרר כמספר הימים, ויש לי כבר שש במקרר.
אני טיפוס של קפה.
מהמם