הרפתקאותיו של האקלברי פין / מארק טוויין

מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין.

כבר בקריאת “הרפתקאות טום סויר” היתה לי משיכה לאישיותו של האק, הילד הנטוש שחי בגפו וכל שידוע עליו זה שהוא בנו של שיכור העיירה. נשמע רומנטי כשמתארים זאת כך, אבל באותה מידה יכולתי לתארו ”בטלן בן בטלן”, ואז כבר היה נשמע אחרת.

אך בחירת המילים שלי אינה משנה, כי כאן, גיבש עבורנו מר טווין היקר את דמותו והפכו למיתוס.

להבדיל מטום, שהוא נער מלא דמיון, האק מתמודד עם המציאות כפי שהיא. הוא לא מנסה לעצבה, לא מאלץ אותה לרגש, לנחם או לתת לו משהו. העולם שהוא מכיר – פשע, שכרות ואלימות – מציאותו מסעירה די הצורך. הוא מקבל כמעט בטבעיות את ההתרגשויות שמזדמנות לו. כשיש בעיה – הוא שוקל את הפתרון ומיישם מיד. לדמיונות כמו אלה שמסעירים את טום, אין אחיזה בהאק.

האק סוף סוף בורח משלטון העריצות שחי בשוליו. אינו מוכן להמשיך ולספוג את איומי אביו או את צדקנותם האדוקה של אנשי הקהילה. הדבר הטוב היחיד שאוכל להגיד על אביו של האק, זה שבהיעדר בית וחום, העניק לו מבט על המציאות בלי כל דעה קדומה. נתן לו כלים להישרדות בחיי נוודות ומנע ממנו חשיפה למסרים מהחברה שממלאים כל אדם בשנאת חינם, שמזל שאין אנו ניזונים ממנה כי אז כולנו היינו בטטות.

ככל הנראה, האק מביע את הביקורת של מר טווין נגד החברה הנוצרית הצדקנית והחסודה. חברה בורגנית שביקשה לחנך את אנשיה באמירות רומנטיות על מה צודק, יפה וטהור, ובכך תמכה בתמימות ברמאים, שיכורים וגנבים שחיו בשוליה הלבנים וחשבו שהם אנשים טובים.

לדוגמא, בכל פעם שהאק התלבט האם לעזור לג’ים, העבד השחור הנמלט, אפשר היה לראות את ההבחנה המעוותת שלו בין טוב ורע, שעדיין איכשהו ישרה יותר משל כל דמות אחרת בעיירה. הוא יודע שהעולם מקיים בתוכו הרבה יותר משחור ולבן, שואף לעשות טוב אבל יודע שאין מוצא וצד אחד תמיד ייפגע. זו הגישה ששחררה אותו מהנטייה הרומנטית לחפש מקלט בתוך הצדקנות העצמית.

למרות אהבתו לחבריו הקרובים וגעגועו בהיעדרם, האק מקפיד שלא להיות תלוי בהם. בכל הקשרים שקשר, שמר על חירותו. אין לו פחד מהבדידות. הוא סומך על עצמו יותר משהוא סומך על אחרים, ושמח להיות נווד שכל נכסו הוא התמצאותו בטבע.

ותשמחו לשמוע שכולנו האק. כל אחד מאיתנו נולד האק פין, אבל אז, התחנכנו על ידי החברה. היא קרעה אותו מתוכנו וקיווצ’צ’ה אותו וזרקה אותו אל תת־המודע שלנו, והוא התגלגל והתדרדר והתפרק לחתיכות ונלכד שם בין קרומי מוח ישנים, רובו כבר אינו מודע לעצמו. לעתים הוא זע מעט או משמיע קול חלוש, אבל אלה רק חרחורי גסיסה. אין לו סיכוי לחזור להיות מי שהיה.

וזה הסיפור האמיתי של האקלברי פין.

לקריאה באתר סימניה