הרפתקאותיו של טום סוייר / מארק טוויין

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל.

אז כיום אני יוצאת מדי פעם למסעות שונים בין קלאסיקות שהילדה שהייתי לא הספיקה להגיע אליהן, והפעם: מארק טווין.

אני אוהבת לבקר ספרים שמחבריהם מתים, בעיקר כי המתים יודעים לקבל ביקורת הכי טוב, אבל במקרה של מר טווין אני חושבת שממילא ידוע ידע כיצד לקבל ואף לבקר את עצמו ואת החברה, בלי להתבייש.

העלילה של הרומן מתארת את העיירה סנט פטרסבורג שעל גדת נהר המיסיסיפי, מיזורי. באקלים אמריקאי טעון של טרום מלחמת האזרחים, בה רוח מקומית של עבדות, גזענות ופערי מעמדות נושבת חזק, חי טום סויר. ילד יתום, שובב, מלא דמיון ושתלטן למדי, המתגורר עם דודתו פולי. בהרפתקאותיו, מוצא את עצמו לעתים קרובות עם חברו ג’ו, והילד הנטוש, האקלברי פין. טום מאוהב בבקי, ילדה מכיתתו, ושונא את סיד, אחיו למחצה, שאותו הדודה פולי מעמידה כל הזמן כדוגמא.

באחת מהסצנות הראשונות והמפורסמות ביותר (זו שעל הכריכה), משכנע טום את ילדי השכונה השונים לתת לו תכשיטים קטנים ואוצרות עבור ה"זכות" לסייד את הגדר במקומו, תוך שימוש בפסיכולוגיה הפוכה. הסצנה הזו עוררה בי פליאה, שהרי רוב הילדים אוהבים לצבוע ולהתלכלך. אך ככל שהיטבתי להכיר את הילד, הבינותי, מה גם שמר טווין הבהיר זאת בצניעותו החושפנית:

“אילו היה טום פילוסוף דגול וחכם ככותב שורות אלה, היתה עולה בו כעת ההבנה כי עבודה היא כל דבר שמחויב אדם לעשות, בעוד משחק הוא כל דבר שאינו מחויב לעשות.”

טום נהג לעשות דברים שהיו מורכבים, מעייפים ומייסרים בהרבה מצביעת גדר, אבל עשה גם עשה ובלהט רב, כל עוד נעשו למען מטרה מקודשת אחת: הרפתקה. אם אין הרפתקה בעשייה, הדבר אינו שווה שיצא לפועל. צביעת גדר תהיה מהנה עבור רוב הילדים, אך לא עבור טום סויר. אין בכך שום סכנה, ריגוש או פחד.

טום גדל בבית אוהב ומוטלת עליו התנהגות הולמת. הוא משועמם מחייו במחיצת הדודה פולי הקפדנית המרבה באיסורים ובמחיצת הכומר, שהוא מורה קפדן הדורש שינון וחיקוי במקום התנסות וגילוי. נמאסו עליו המסרים הרומנטיים והאידיליים של הכנסיה שהוא מתחנך בה. הוא ממציא לעצמו הרפתקאות, ולצורך כך הוא מגייס את מה שלמד בסיפורי גבורה ברוח הרומנטיקה האבירית. הוא מצליח למצוא את הרפתקאותיו בכל מני צורות: על סירות נהר, בכרכרות, בין נערים לבנים עניים, בעקבות רוצחים ושודדים ובשוטטות במערות אפלות.

טום וחבריו מדברים על דברים כמו אורגיות, סכינים, רובים, עישון מקטרות ושימוש תכוף במילה “כושי”, אבל כל זה מתרחש בתוך בועה ילדותית. הם חבורת חולדות נהר חוליגנים, אבל ילדים בסופו של דבר. בכל זאת, אני מבינה את הקושי העומד בפני הורים וקוראים אל מול קלאסיקות כאלה. הן תצלומים של איך התנהגנו אז (ועדיין מתנהגים במקומות מסוימים), ובואו נודה, המין האנושי אינו פוטוגני במיוחד.

לקריאה באתר סימניה