אורזת.
אני שונאת לארוז. אוהבת לפרוק. אריזה היא סוף, פריקה היא התחלה חדשה. אריזה זה לשלוח חלקים ממך הרחק, פריקה זה משהו שנשאר איתך. אריזה זה לדרג דברים לפי חשיבות ואז לדחוס אותם לתוך מקום קטן, לפרוק זה לפזר את החפצים שלך סביבך, לסמן טריטוריה, גם אם היא זמנית. אריזה זו עצירות, פריקה זה שחרור של אחרי הקפה. אני שונאת לארוז, אוהבת לפרוק. אבל היום אני אורזת, יש גם ימים כאלה.
נובמבר שלנו יקרה ברומניה.
זה התחיל מאורחת מהעבר שהתעוררה בחזרה לחיינו. זו בחורה מהארץ שמסבלטת אצלנו, כשמתאפשר, כשהיא צריכה להגיע לפורטוגל לנסיעות עבודה. כשהיא שאלה אם תוכל ללון בביתנו במהלך חודש נובמבר, התלבטנו קצת, ואז טר ראה בכך הזדמנות לבקר במולדתו, קייפטאון, דרום אפריקה. מאז החתונה שלנו, הוא לא ראה את משפחתו, וחשב שזו תהיה הזדמנות טובה. אבל איכשהו, עם סיומו של הקיץ הכה ארוך, עלו וצמחו וטיפסו לראשנו נופי נורווגיה הקפואים, ויופיו של הזוהר הצפוני. מאז שקראתי את הטרילוגיה של פיליפ פולמן, חומריו האפלים, אני חולמת לראות את הזוהר הצפוני. מדובר פה בשנים ארוכות של השתוקקות ליופי שראיתי רק בדמיוני. אבל למצוא מקום במחיר שפוי שאינו בעיר ושניתן לראות ממנו את הזוהר הצפוני התגלה כמשימה קשה ומייאשת. נורווגיה אמנם אינה בלתי אפשרית, אבל היא לא פורטוגל.
בינתיים, המסבלטת שלנו רצתה תשובה. אפשר להגיע? שאזמין כרטיס טיסה? למרות שלא היו לנו תכניות ברורות, אמרנו שכן. לא ידענו לאן נלך, אבל ידענו בודאות דבר אחד – אנחנו רוצים ללכת. לאנשהו, כל מקום. עקצץ לנו לחוות הרפתקאות חדשות, מקומות חדשים, אוכל אחר, אויר שונה, נוף חדש – זה מה שתמיד עשינו, לפחות לפני המלחמה. ובעיקר, רצינו הפסקה מהעיר. ליסבון זו עיר צפופה, ובביקורינו הארוכים בארץ אנחנו תמיד כל כך עסוקים ומיתזזים בין חברים למשפחה. רצינו להתקנך (להכנס לקונכיה? זאת צריכה להיות מילה), במקום שקט, רחוק מהעיר, מקום קר שייתן לנו סיבה להתחפר, להכנס לחרופ חורפי ולהקיץ רק בקיץ.
מצאנו חברים שרוצים להצטרף לנורווגיה, אבל איש מהם לא ידע מתי יוכל ולכמה זמן, כך שכל העניין הפך מעורפל מדי. בשלב הזה עשינו זום אאוט. התרחקנו מנורווגיה, ואט־אט מצאנו שאין לנו ברירה אלא למצוא מקום שאמנם אין בו זוהר והוא לא צפוני, אבל יש בו שקט ומרחב, והוא לא יעלה לנו יותר משכר הדירה שלנו (בכל זאת, זו לא חופשה, רק שינוי אווירה). לבסוף, חיפושינו הובילו אותנו לטרנסילבניה, רומניה, לא רחוק מהטירה של דרקולה. להגיד לכם שאני לא מתרגשת – לא אוכל; אני לא אוהבת לשקר.
וזהו. מחר הטיסה. ננחת בבוקרשט ושם נבלה את סוף השבוע, ואז נשכיר רכב וניסה לקאמפולונג, עיירה קטנה שעתיים נסיעה משם. איך ניסע? אני שמחה ששאלתם. מי שהשכיר פעם רכב בארץ ל-24 שעות, יודע. כי ברומניה, זה המחיר להשכרת רכב לחודש שלם. לא, אני לא מגזימה.
Comentários