יצר לב האדמה / שהרה בלאו

שהרה בלאו היא בלי ספק אחת מהנשים שהשפיעו על כתיבתי. למדתי ממנה בשתי סדנאות שונות לפני כשמונה שנים. היא ידעה לתקן בלי לפגום בקול הכותב. זה, לדעתי, חשוב באותה מידה כמו לדחוף כללים, דימויים ורעיונות בראשו של השואף לשלמות.

עד כה, קראתי רק את ספרה “יתד”. ספרון קצר ולירי. מעולם עוד לא יצא לי לקרוא רומן שלה באורך מלא. כאן, היא נכנסת לנפש היוצר, תוהה על מהותה של היצירה ועוצמתו של היצר. זה היה ספר לא פשוט. לא מבחינת השפה, למען האמת, השפה היתה פשוטה ומלאה דימויים הנסחטים עד הקליפה. הרשו לי להסביר.

זהו סיפורה של תלמה. ה-תלמה. תלמה שלנו, תלמה הקטנה, הלא קלה לעיכול, הפתטית. תלמה המספרת. תלמה הרווקה המרה בת ה-30 המתגוררת תחת קורת גג הוריה, מתעבת את סביבתה ובעיקר את עצמה.

כבר בתחילת הרומן, ההיכרות שלנו עם תלמה היא תמונה של בחורה העומדת מול הראי ומספרת לנו מה היא רואה כשהיא נעזרת בתיאורים שמנוניים ומעוררי גועל. היא דרמטית ללא רסן, בעלת שנאה עצמית המתומללת עד זרא, מתארת את הוריה כיצורים נתעבים, את עצמה כהתגשמות כל גועל ושנאה עצמית המודעת לעצמה מתוך מבט וולגרי ומאוס. הכל מתפרש בצורה חושית, הריחות עוצמתיים, הטעם הרע מתפלש על הלשון בכל תזוזה של הפה.

קשה למצוא את הרצון להשתתף במסעה של דמות כל כך דוחה, ואני בטוחה שגם היה קשה לכתוב אותה.

תלמה היא אדם בודד, היא מורה השונאת את תלמידותיה שהיא מכנה “בנות השטן”, בבית הספר בו למדה בנערותה. הכל נשאר במקומות המוכרים מילדות, הכל מתנהל בביתה, בית סבתה, בית הספר ואפילו עניינים שבלב - אהבתה נתונה לדודנה הטוב והדאגן, אך הוא מאוהב בבת דודתה היפה ממנה.

כל חייה, מנסה תלמה להסוות את רצונותיה. הרעב הוא מקור כל רע, רצונות הן ממריץ הפשע, ואסור לרצות. אסור לרצות. אבל אחרי מות סבתה, לאחר שעברה לגור בביתה והבדידות עטפה אותה ונכנסה תחת עורה כנמיה המשתוללת ורוצה לנשוך ולמשוך, היא מתאווה לגבר. היא רוצה. כל כך רוצה שהיא יוצרת לעצמה את גבר חלומותיה. גבר מושלם שפיסלה במו ידיה מתוך אדמת הבוץ של בית הקברות. גולם רחב ונאה המסתובב עירום בביתה חוץ מחתיכת בד המכסה את אזור חלציו.

אבל היצירה הזאת פרי חשקיה המיניים מביאה איתה פורענויות גדולות ומזעזעות שהיא לא מוצאת בלבה את הכוחות לעצור. למה? כי מתוך הרביצה בבוץ של שנאתה העצמית, הגולם הצליח לגלות לה שהיא בעצם אוהבת את עצמה.

כמו הגולם, גם הרומן הזה נדמה שעשוי בוץ. כשתלמה מחבקת את הגולם שבהתחלה זר לה, חזהו הבוצי מתמוסס והיא מוצאת עצמה שקועה בבוץ שלו. וכך קרה. זהו ספר שלוקח זמן להיכנס אליו. בהתחלה הייתי בודקת, כמו שקורה עם ספרים לא טובים, כמה עוד נשאר, כמו תלמה שבתחילה חששה מעט מהיצור ולא היתה בטוחה לגביו. אבל אז כמו כישוף, בלי להבחין מתי בדיוק זה קרה ואיך, מצאתי את עצמי שקועה עמוק בפסקאות הבוציות, מתעטפת בהן בלי להוציא את הראש פעם אחת כדי לנשום.

אם השתכנעתם ואתם מתכוונים להיכנס פנימה, רק אמליץ שתקחו נשימה עמוקה.

לקריאה באתר סימניה