• מוריה בצלאל

יריקתו של האביר האפל

בשבועיים האחרונים נחלתי שלוש מפלות: כשלון מהדהד, דחיית כתב יד קטן וטיפי חסם כתיבה, שלושתם מתובלים בשנאה עצמית מעקצצת ובקורטוב נדודי שינה. בעודו בצניחה, פגש ביטחוני העצמי את יתרת הבנק שלי, והם צללו להם יד ביד. ביקשתי מהם לסמס לי כשיגיעו.

אבל אני לא דואגת ללחץ הכלכלי שלי, הוא מספיק גדול לדאוג לעצמו, וגם לא מכמה דחיות, יש עוד הרבה מילים באמתחתי. זקפתי ראש, מרחתי ליפסטיק והלכתי לשוק הפשפשים.

מה אוכל לומר, שווקי פשפשים עושים לי מצב רוח טוב. אנשים נאבקים על כלכלתם ומציגים את מרכולתם לפי ערך, רפרוף בין ענתיקות וסחורות ללא דורשים, מציאות, התמקחויות וקרבה חברתית בלתי מודעת - כל אלה משיבים את נפשי. מה עוד אוכל לבקש.


בעודנו מרפרפים, פגשתי שני רוכלים ידידותיים שפינקו אותי בכוס יין והעניקו לי מטבע ישן של 100 שקלים במתנה, כי “את מקסימה כזאת.” איזו התרגשות, רק עוד 19 כאלו, ויהיו לי מאה שקלים חדשים. יותר מזה, שימחה אותי השאלה, ”איפה את משרתת?“ ויכול להיות שמרוב מחמאה, נמסתי, אבל אני לא בטוחה. הכל נהיה מטושטש.

ט‘ מצא מחמם לכוסות קפה בשבילי. אמנם אני שותה לאט מדי ותמיד מתלוננת שהקפה התקרר לי, אבל לא זו הסיבה שאני צריכה אותו, אלא לעבודת הצורפות.

קניתי גם מצלמת פולרויד. תמיד אהבתי אותן. לרוכל לא היו פילים, והוא שלח אותי לרחוב אלנבי פינת בן יהודה, “שם תמצאי פילים. ותשאלי את המוכר שם כמה מצלמות כאלה בדרך כלל עולות ותראי איזה דיל מדהים קיבלת. חדשה מהניילון.”

טוב, אז החנות אליה שלח אותי נסגרה לפני כמה שנים, בערך מתי שנעשה בה שימוש לראשונה, ככל הנראה. שום חדשה ושום ניילון. מאוחר יותר, ט‘ בדק את מחירה באיביי והתברר שגם לאחר התמקחות, קניתי אותה במחיר כפול משוויה. עבודה טובה, מוריה.


אם כבר מדברים על ט’, הרבה שנים שלא יצא לו לחגוג פורים בארץ הקודש. בלונדון, פורים תמיד אפור ונו… לא ממש קיים. לכן לאחר מכן, ירדנו לשוק הכרמל. בדרך, עצרנו לבירה, מסתכלים על האנשים המחופשים. הרחובות היו שוקקים, אבל שוק הכרמל אכל אותם חיים.

היו שם כמויות עצומות של פיראטים, פיות, גיבורי על, קיסרים, נסיכות, בעלי חיים, דמויות מצויירות ופוקימונים. הם ריקדו זה לצד זה בכפכפים, קצוות תלתלים שחורים ירדו על כתפיים, זיעה נטפה על חזות עירומים. המוזיקה היתה זבל מסיבות שחוק, והקהל קפץ והריע ורקד בצפיפות.

בבקענו דרך בין האנשים, באטמן שהלך מולי צנף בין שפתיו בנשיפה סוסית. המסכה של באטמן לא עוצבה עבור מגפות כידוע, והוא התיז תסכולו על פניי. גיבורי על. הם פותרים הכל באלימות.

סיימנו בדוכן פיש-אנד-צ’יפס, מגיעים בדיוק כשאזל הצ’יפס, וקיבלנו פיש-אנד-עוד-קצת-פיש.

“איזה תענוג לחגוג פורים בארץ, התגעגעתי לזה.” אמר ט’ כשחזרנו הביתה.

“כן, מותק,” אמרתי בעודי מקרצפת פניי במים וסבון ומרססת חומר חיטוי לכל עבר, “צפיפות, יריקות נגיפיות ופיש-אנד-צ’יפס בלי צ’יפס - על זה נכתבה מגילת אסתר. תעביר לי את המגבונים, בבקשה.”



14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מוריה | בצלאל

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר: