כל ה״לחכות״ האלה

בארבעת הלילות האחרונים, אני מתעוררת לפנות בוקר, מוצפת במחשבות שליליות. זו לא התעוררות פתאומית של רעש או הפרעה, אלא התעוררות איטית, כזו בה החלום הולך ומתרחק מעולם הפנטזיה ואט־אט המוח שלך מבין שאת במיטה, חולמת. אז אני מעמידה פנים שאני עדיין ישנה – אם אני זוכרת על מה חלמתי, אני אפילו מנסה להשלים את החלום, להשלות את מוחי, שלא יבין שהתעוררתי – אבל הוא אף פעם לא נופל בפח, ואני שוכבת במיטה והמחשבות עולות, מטפסות, חונקות. משחקות מסירות בין המוח לתודעה, בין התודעה לעצבים, בין העצבים לפעימות הלב, וככל שהן מטפסות ולופתות, כך השינה מתרחקת; וככל שהשינה מתרחקת, כך יותר קשה לקרוא לה לחזור.

לקח לי זמן להבין שהסיבה היא, כנראה, לחץ. הרי בן־אדם אמור לדעת אם הוא בלחץ ממשהו, לא כך? אבל אחת מדרכי ההשרדות שלי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי הן הכחשה. לא חושבת על הבעיות, מסיחה את דעת עצמי בכל דבר אפשרי כדי לא לשקוע בהן. ואכן, יש לי סיבות להיות בלחץ; אני בתקופה של צומת דרכים ולא יודעת מה יביא איתו המחר מכמה בחינות. כנראה שיש לחץ שהצטבר, והוא צף ועולה כל יום לפנות בוקר, מעיר אותי ומכרסם בי.

אז חשבתי לנסות כיוון אחר. זהו יום גשום עם אזהרות מזג־האויר, איזה יום יותר מושלם מהיום לא להסיח את דעתי בעבודה ובסידורים, אלא לתת לעצמי הפסקה. היום אני לוקחת יום חופש ומשאירה הכול מחוץ לדלת. אל תנסי להתעסק במשהו כל הזמן, אל תעבדי את עצמך לדעת, תני לדאגות מקום. תני להן להיות. תני לזמן לעצור – ותכתבי על כך.

השמים היום אכן התכסו עננים בקצב מסחרר.

כבר סיפרתי לכם על החזרה לליסבון והנחיתה בלב הסערה: היו חגים, היו אירועים, היו הסחות דעת נפלאות. אבל כעת הרוחות קצת נרגעו ואני כאן, יושבת, מחכה. למה אני מחכה? לכמה דברים:

אני מחכה כל יום לשמוע חדשות על אביו החורג של בעלי, שמצבו אינו טוב. אנחנו מדברים איתם כל יום ומקווים לשמוע רק דברים טובים, אבל לצערי, זה לא המצב. ברגע שיגיע לנקודת האל־חזור, אנחנו עולים על מטוס לדרום־אפריקה.

אני מחכה לדעת מה יהיה עם הנסיעה לארץ, אבל אנחנו לא יכולים ללכת לשום מקום עד שנחזור מדרום־אפריקה, ומי יודע מתי זה יקרה. בינתיים, אני מתגעגעת לארצי, לחבריי ולמשפחתי, ומרגישה את הגעגוע בכל עצם מעצמותיי.

אני מחכה לדרכון הפורטוגלי שלי. אמרו שנתיים ועברו כבר ארבע. אמנם יש לי כרטיס תושב, אבל זה לא מספיק כדי להשכיר דירות, לקנות רכב, לפתוח חשבון בנק וכל אותם דברים חשובים שאנחנו לפעמים צריכים לעשות באירופה.

אני מחכה לראות שוב את שתי חברותיי הקרובות ביותר מליסבון – שעברו שתיהן דירה, כל אחת למדינה שונה, והותירו אותי להרגיש לבד יותר מאי פעם; לדעת שאין זמן טוב יותר מעכשיו לעבור, בעוד אין ביכולתי ללכת לשום מקום.

ואני מחכה – וזו ההמתנה הכי קשה – לתשובות. הבקבוק שלי נזרק לים. שלחתי את כתב־ידי למספר הוצאות לאור, ואני מחכה לשמוע מהן. אני פצצה מתקתקת, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שהדברים האלה דורשים זמן, לפעמים המון זמן, אבל עד אז, אני מחכה את עצמי לדעת, למייל שישנה את כיוון חיי.

אז עם כל ההמתנות האלה, עם כל ה״לחכות״ האלה, עם כל ה״מה יהיה״ האלה – מה הפלא שאני מתעוררת לפנות בוקר, מוצפת דאגות?