מאישה לשועלה / דיויד גארנט

חברי לקריאה, אניני ספר, הסכיתו נא! הרי לכם סיפור קטן ומשונה, פרי עטו של לא אחר מאשר דיויד גארנט, חבר בקבוצת “בלומסברי” הנודעת, עם עוד רבים וטובים.

הנובלה “מאשה לשועלה”, שהוקדשה לאהובו, דאנקן גרנט, נכתבה ב-1922 – תקופה שבה אהבתם קמלה כפרח נשכח. אבל אל נא תצטערו, כי הסיפור זכה בפרס ג'יימס טייט בלק היוקרתי ובפרס הות'ורנדן, ואלה לא נשכחים במיוחד.

בשנתו החמישים, עורר דיויד גארנט שערוריה כשנשא לאשה את אנג׳ליקה בל בת העשרים, בתם של מאהבו לשעבר גרנט ושל ונסה בל, אחותה של וירג׳יניה וולף. אתם, אוהבי ספר ודרמה – שמעו לעצתי. פתחו עמוד בויקיפדיה וקראו על אחד מחברי הקבוצה. אבל עשו זאת בסופ”ש בליווי כוס יין, כי העכבר ילחץ על שמות כל הלילה. המעורבויות הרומנטיות והאפלטוניות מרתקות, שקל מאוד ליפול למאורת הארנב הזו.

אפרופו ארנב, הידעתם שזה היה כינויו של דיויד גארנט? באני. חמוד שבא למות. מה לו עם בעלי חיים?

אבל מספיק עם הצהובון הזה, הרשו לי לספר לכם על הנובלה שלשמה התכנסנו. סיפורם של ריצ'רד וסילביה טבריקס, שזה עתה נישאו והם מאוהבים ומאושרים. או לפחות היו, לפני שיום אחד יצאו לטייל ביער – כאן הצטרפתי אליהם. ריצ’רד ואני עמדנו אחוזי פלצות – לנגד עינינו, הפכה גברת טבריקס, כך פתאום, לשועלה!

נדרי החתונה המסורתיים המבטיחים לאהוב ולהוקיר האחד את השניה בבריאות ובחולי, לטוב ולרע, קיבלו משמעות חדשה עבור ריצ'רד וסילביה.

מר טבריקס, על אף (ואולי מפאת) היותו גבר מיושן, לא היה מוכן לותר על אשתו היקרה רק בשל הפיכתה ליצור פראי ויללן שהבריטים נהנים לצוד, לא ולא. לקח את אשת מחמדו, ועבר לאחוזתו. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. התמיד ריצ’רד האומלל וטיפל באהבת חייו הפרוותית עד חורמה, גם בעונת הציד – אף פיטר את המשרתים וירה בכלבים להראות מסירותו ולשמור סודו. איש רומנטי רצח, תרתי משמע.

אבל החיים קיבלו תפנית, כפי שקורה כשחיים, וגברת טבריקס הפכה פראית יותר, רעבה יותר… שועלת חיל, מי ימצא. מר טבריקס מבולבל מרצונותיה, מצרכה, מנסה לשוא להסתגל. אט אט, הטבע עושה את שלו. ומאחר שקוללתי בלב טוב, לא אקלקל לכם את ההמשך, רק אוסיף ואומר שכולם מתים בסוף.

סתם, לא להבהל. זהו סיפור על אהבה מתמשכת, או אזהרה לגבי החזקה במשהו שכבר נעלם ואיננו. דבר אחד בטוח – זוהי נובלה שנוגעת.

עניין נוסף שאהבתי הוא שאין הסבר לסיבת הפיכתה לשועלה. היא היתה אשה, עכשיו היא שועלה. זה הכל. ולמה לא, בעצם? לא תמיד חייבים לדעת, כי באגדות כמו באגדות, האלמנטים הפשוטים מהדהדים, הפרטים הקטנים נבלעים. איש אינו שואל מדוע הנעל של סינדרלה, שהרי התאימה לה באופן כה מושלם, החליקה מרגלה ונפלה מלכתחילה? לפעמים התשובה היא – כי סיפור.

אנו כקוראים מובלים להבטחה הסוריאליסטית שחקירה הגיונית תביא הסבר, אבל זה לא תמיד קורה, וגם זה בסדר. מסתורין חסר פיתרון זה דבר נפלא.

לקראת כתיבתי את הביקורת, היתה לי שיחה מעניינת במעמד ההצבעה הדרמטי. ישבתי מול המסך ושאלתי את עצמי, “יפיופה,” אמרתי, “אם כה אהבת את הסיפור, מדוע זה נמשך לחצנך כבמגנט אל הכוכב הרביעי?”

“שאלתך ראויה,” השבתי, “כיוון שהרגשתי שגררתי אחרי את העלילה כמחצית מהדרך.”

“לא נורא, היא לא מאוד כבדה.”

“כלל לא,” אישרתי, “ברם גם משהו קליל נהיה כבד ככל שסוחבים אותו.”

נאנחתי בהסכמה. קשה להתווכח עם אדם חכם, אולם, בכל זאת, ניסיתי לרדת לסוף דעתי, “צריך זמן, מי כמונו יודעת. האני-באני פיתח פה דמות שהופכת מאשה מתורבתת ליצור פראי, אין זה עניין של דפיים-שלושה.”

“ברור, יצור עילאי ואינטליגנטי שכמוך, אני מבינה. ובכל זאת, הגיע ספר עד נפש. הרגשתי שיכל לקצר את 128 העמודים בחצי ועדיין לפתח אותה כמו שצריך.”

לבסוף הסכמתי בינינו שאילו היה זה סיפור קצר, לא הייתי גוזלות ממנו את הכוכב החמישי.

עם כל זה, זהו אחד הדברים הפשוטים והעצובים ביותר שקראתי. אבל הקוראים בדמעה, ברינה יסקורו. זהו סיפור נפלא, ואת זה, לא רק אני אומרת:

"באני היקר:

סוף-סוף, סוף-סוף הות'ורנדן בחר בספר הנכון.

אלפי ברכות, בבקשה השקע את מאה הפאונד בכתיבת ספר נוסף."

וירג'יניה וולף.

יש הרבה נשים שועליות בעולם.

לקריאה באתר סימניה