מגורי נצח או עיר ללא הפסקה?

מדירה זמנית ברמת גן, לא רחוק מכיכר אורדע, עברתי לדירה גדולה יותר, יקרה יותר ותל אביבית יותר. הרעיון שלי בחזרה לארץ המובטחת כלל זיקוקים, ים תיכון חמים או חגיגה מדברית חורפית מלאה בצלילים אקוסטיים, רחשי צרצרים, שיכר מקומי ושאר תענוגות. אבל מכיוון ששפחתכם הנאמנה היא גאון עולמי בעל שם, מצאתי לנכון לעבור לעיר הגדולה למשך שלושה חודשים, בשיאה של תקופה בה היא סגורה לרגל חג הקורונה, שדוחה שבת, אירועים מיוחדים או את הקדוש חנוכה. בראש שלי היה בזה הגיון רב בזמנו, אבל עכשיו אני לא מוצאת אותו.

מה שכן מצאתי זה שהסתגלות מחדש לארץ לא היתה קשה מדי. ככל הנראה, נדודים מחסנים מפני תגובה לשינוי. כפי שתיארתי בפוסט הנסיך אלברט ביוני האחרון, בכל פעם שעברתי, הגבתי לכך פיזית, בעיקר אם זה היה לעיר או מדינה אחרת. ימים אחדים לאחר המעבר הייתי סובלת מכאבי גב, כאב שיניים או דיכאון קל שהיה נמשך לכמה ימים. ידעתי שזה יקרה, ובכל זאת המשכתי לעבור כל כמה חודשים. למרבה המזל, התמסדות אינה חוק. יום אחד היא תהיה, אין לי ספק, החוק הפסיק להפתיע אותי. אבל עד אז, גופי התרגל לשינויים, ואני כבר יכולה להרגיש את העקצוץ הזה בטוכעס, הרצון לנסוע שוב.

במקום זאת, טפחתי לעצמי על הכתף ואמרתי, “תסתמי את הפה, מוריה. שבי בשקט רגע. את בבית. תמצאי דירה לכמה חודשים ותאפשרי לעצמך להתקרקע רק קצת. אני אומרת את זה לטובתנו.”

זה נשמע לי הגיוני, ואמרתי, “כשאת צודקת, יפיופה, את צודקת.”


כפי שאתם יודעים, אלא אם כן אתם ילדים או צבים, מציאת דירה היא אחת המשימות המייגעות בעולם. כמו לחפש מסעדה לאכול בה - ככל שאת נואשת יותר, כך תתפשרי יותר. בזמן הסיבובים מדירה לדירה, את מדמיינת את עצמך חוזרת לשם בסוף יום או מתעוררת שם בבוקר, מכינה קפה במטבח או יושבת בערב לשתות אותו במרפסת. תוך כדי חיפוש דירות והשוואה ביניהן, עלה בדעתי איזה בזבוז זמן זה חיפוש דירה. ואז צמחו בי רחמים על הזקנים שהולכים למות ויודעים שהם הולכים למות ולא יודעים לאן הם הולכים אחרי כן. אין להם שום דרך לברר על האזור, על השכנים, האם יש חימום וכמה כיווני אוויר. וזה לנצח. הם מתים ומקבלים את מה שניתן להם - בהנחה, כמובן, שהם לא מתפוגגים אל שום דבר.


חבל שאין מוקד טלפוני לפניות כאלה. אם היה, אני מניחה שזה היה נשמע בערך ככה:

“החיים שלאחר המוות שלום, מדבר רזיאל, במה אוכל לעזור?”

“שלום, אני רק שאלה. בעלי נפטר מוקדם מהצפוי בגלל כשל מערכות - “

“ברוך הבא בשערינו.”

“תודה. רציתי לדעת אם בבוא העת, המקום שלי איתו מובטח.”

“שמור לשנתיים ממועד הגעתו של המנוח הראשון. אחרי שנתיים, זה כרוך בעמלה. המנוח הטרי יצטרך לשלם תוספת של יום המתנה באחד ממדורי הגיהנום שאנו מספקים, עבור כל יום של שמירת מקום. על מנת שלא להישאר שם לנצח, כמובן, אנו מצפים להגעה מסיבות טבעיות בלבד.”

“אוי לי. יש לפחות מעלית? יש לי אסטמה.”

“אני לא יכול לשקר לך - “

“כן, הייתי רוצה את מלוא הכנות, בבקשה.”

“לא, אני באמת לא יכול לשקר, אני מלאך. אין מעלית ויש הרבה מדרגות. המון המון. אם כי אם תצטרכי לחכות בחדר ההמתנה של הגיהנום לפני הגעתך, את יכולה לקצר דרך כביש 666. סיפקנו מדרגות וכביש מהיר בהתאם לעומסי התנועה הצפויים.”

“ולפני שאכנס, האם אוכל לבקר באגף חיות המחמד לכמה דקות?”

“רק אם תעברי דרך הדלפק ותשאילי נעליים. רק לא לשכוח להשיל נעלייך מעל רגלייך ביציאה ולהחזירן לדלפק. שירות זה כרוך, אף הוא, בתשלום נוסף.”

“תשלום נוסף? לא לא לא, אין סיכוי, בחור צעיר.“

”אני יותר זקן מהזמן, גברת.“

”אני לא משלמת את זה, ילד. המתנה ארוכה, מדרגות, אמרו לי שגם את המונדיאל קשה לתפוס, ועכשיו זה? זה סקנדל. אני רוצה לדבר עם האחראי.”

“הוא עסוק בהתמודדות עם הצטברות פניות של אלפי שנים, גברתי. אני מעביר אותך למחלקת התלונות.”


זה נותן פרופורציה כלשהי אם חושבים על זה. כמה חודשים בדירה בתל אביב הם כלום לעומת נצח בעולם אחר. אולי זה חצי הכוס המלאה. אבל מה אומר ומה אגיד, אני וחיבתי המיותרת לסיומי פוסטים בפאנצ’ליין. לא משנה אם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה - העיקר שהמים לא מתל אביב.

חג שמח ומועדים לשמחה.



13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו