מגלן / שטפן צוויג

בעידן שבו האנושות עודה צעירה והעולם שופע יבשות שטרם התגלו, בו נשמות חסרות חת עלו לדרגות המשנה למלך ומושלים של ארצות חדשות, שגורלם נרקם בהפלגה בודדת - ספינות יצאו מנמלים עמוסות יין וציוד ושבו עמוסות תבלינים, זהב ומשי, הביאו איתן עושר לא ליחידים אלא למדינות שלמות.

אבל רק אחת מאותן הרפתקאות ימיות הפכה את הבנתנו את העולם על פיה, שינתה באופן בל ימחה את הקרטוגרפיה, והעניקה לנו את הידע הסופי של צורת כדור הארץ.

ב-6 בספטמבר 1522, עגנה בנמל סביליה שבספרד גרוטת-עץ, מפרשיה העייפים צנחו מותשים והעידו על המסע המפרך שעברו שמונה-עשר מלחיה ששרדו. רק שלוש שנים קודם לכן, אותה משלחת ימית מנתה חמש ספינות אדירות, והצוותים שלהן הסתכמו במאתיים שישים וחמישה איש.

כך נשמעה הסימפוניה ההיסטורית של המסע הראשון מסביב לכדור הארץ המופלא שלנו, שהלחין וביצע הפורטוגלי פרננדו מגלן.

את ההמלצה שזו צריכה להיות הביוגרפיה הצוויגית הראשונה שלי קיבלתי ממורי ובנצי גורן, ועל כך אני מודה להם מקרב לב. למעשה, ההמלצה הגיעה אלי בזמן שאין ראוי ממנו. לאחר שעברתי לאחרונה לשהיה זמנית בפורטוגל, נחתה עלי ההבנה שאני לא מבינה את התרבות כפי שחשבתי, וכדי לעכל מקום יש להכיר את ההסטוריה שלו. יתרה מכך, אני כרגע בעיצומו של תהליך עריכה מפרך (אני כותבת כפייתית וקנאית, כך נגזר עלי) של רומן הביכורים קשה העורף שלי, וכתוצאה מכך, תפנוקיי הספרותיים פחתו במידה ניכרת. עם זאת, כשעולה בידי למצוא הפוגה בקריאה, אני מעדיפה, כרגע, לקרוא ספרי עיון או ביוגרפיה, ולא ספרי מופת שיעוררו בי קנאת סופרים. עם זאת, סיפורו של מגלן, אותו הכרתי עד כה באופן שטחי, ריתק אותי זה זמן מה. וישנה סיבה נוספת, ואולי הבולטת בהן - כיצד אפשר לסרב לפיתוי לקרוא את אחד הז’אנרים האהובים עלי שנכתב על ידי קולמוסו של אחד הסופרים האהובים עלי, למען הצוויג?

כך או כך, קיבלתי ממנו סיפוק רב בכל החזיתות: סיפורו של מגלן והאודיסאה הטראגית והמפוארת של הקפת כדור הארץ, ריתקו אותי משל לא ידעתי את התוצאה. זאת, כמובן, הודות לעושר הפרוזה ובעיקר לבהירות המחשבה של שטפן צוויג. כשסופר כותב ביוגרפיה שכבר הכרת ועדיין גורם ללבך להחסיר פעימה - זה זה. התגלמות השליטה הספרותית.

מגלן ושותפו הגיאוגרף, רוי פלירו, תכננו בקפידה מסע שמטרתו למצוא נתיב ימי חלופי מערבה לכיוון “איי התבלינים” הפופולריים. כלומר, המסלול הרגיל העובר דרך כף התקווה הטובה, נבלע בחזיונות על מצר המגשר בין האוקיינוס ​​האטלנטי והשקט.

לאחר שסבל את עוקץ הזלזול האכזר מצד מנואל הראשון, מלך פורטוגל, שדחה את שירותיו, שחררו משבועתו ושלל ממנו כל קצבה ראויה, הותר לו למגלן להציע את שירותיו לכל מי שיחפוץ. משפיל, ללא ספק. עם זאת, מגלן אינו ידוע במיוחד בפטריוטיות יתרה; עובד היה בשביל עצמו ועולמו, ועד מהרה ויתר על אזרחותו ועבר לעבוד בשירות ספרד בת המזל.

כנגד כל הסיכויים, מגלן הצליח לגייס את תמיכתו של קרלוס הראשון, מלך ספרד, והמזל האיר לו פנים עד כדי כך שאף קיבל מימון מאיש עסקים שנטר טינה למלך הפוטוגלי. הידד לנקמנות - רץ לספר לפלירו, והשניים קנו שמפניה, וצי של חמש ספינות.

סטפן צוויג מצייר דיוקן חי להפליא של אדם שגורלו ויריביו דאגו לא להשאיר אחריו פירורי לחם רבים. דמות אפלה, עקשנית, מסוגרת ותכליתית, ישירה מדי ובו בזמן סודית, ולכן נאהדת על ידי מעטים בלבד. צוויג אינו מהסס לחשוף את נטיותיו הדיקטטוריות של מגלן, להצביע ולנתח את טעויותיו, שהן בעיקר בתחום היחסים הבין-אישיים. בימאות, לעומת זאת, מגלן הוא ללא דופי עד כדי פדנטיות בריאה.

כל היבט בתיאור הביוגרפי הזה - החל משנותיו הראשונות של מגלן כמלח וחייל פשוט, דרך ההכנות המדוקדקות למשלחת שלו בחסות הכתר הספרדי, ועד כל רגעי השיא על סיפון טרינידד או על אדמה לא נודעת - נושא על חותמו הרפתקאות כאלה, שהיום רק חולמים עליהן.

הקריאה בספר לא רק הסבה לי עונג לשוני יוצא דופן – אלא מה, הספר לא נפל רחוק מהצוויג – אלא גם הביאה לקפיצת מדרגה בידע ובהבנה שלי על עידן המגלים.

בשל מפות שגויות, וטעותו של רוי פלירו בחישוב היקף כדור הארץ (עבודה אחת היתה לו), המסע על פני האוקיינוס ​​השקט הוביל למצוקות בלתי נתפשות של המשלחת. ולא רק זה. כאן תהיתי כיצד היטיב צוויג לתאר את מגלן, מגדלור של נחישות, מתגבר על מכשולים נוספים, החל בנסיונו של המלך הפורטוגלי לחבל במסע, דרך מרד מצד הצוות שלו (לא מפתיע), רעב, צמא ומזג אוויר קשה. אה, כן, וכלה במותו המיותר.

למרות שאני כבר מכירה (ומקנאה, כבר אמרתי) בכשרונו הנפלא להכעיס, עדיין תמהתי כיצד ידע מר צוויג לתאר את המציאות ההיא באמינות כזו, עד שנדמה שעבר את המסע על בשרו. שעמד שם בין המלחים על סיפון הטרינידד וראה במו עיניו את כיפת השמיים הכחולה המכסה אינסוף ימי במשך חודשים ארוכים, חזה בעצמו באריות הים העצלים מתגלגלים על החופים הסלעיים, הכיר מקרוב את התלאות המייסרים, את המחלות, את אכזריותו של הקור, סבל מרעב עד שנשרו שיניו שלו ודיממו חניכיו, כיצד ידע להציג מקרוב כל כך את חדוות הניצחון ועינויי התבוסה?

זה בטח נראה כמו בדיחה היסטורית שמגלן לא הקיף את העולם כשהוא מניף את דגל מולדתו, אלא את של ספרד השכנה. הטרגדיה היא שלאחר שחופי סביליה השתפלו תחת הספינה ויקטוריה, לא מגלן הוא שירד ממנה ללקט את התהילה.

בכניסה לפארק “מריה לואיזה” בסביליה, ניצב פסל של אחד מאנשי הצוות שמרדו במגלן עוד מתחילת הדרך. מאחוריו, חרוטה על קיר אבן - מפה מעוותת של העולם, ולצדה כתוב: "העיר סביליה חולקת כבוד לחואן סבסטיאן אלקנו, האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ".

הקיפוח הנורא של מגלן בולט בסביליה יותר מבכל מקום אחר בעולם. אין שם רחוב אחד, ככר, ספסל - על שמו. הנמל עדיין משגשג, בין היתר בזכות הישגיו של אדם אחד, צולע, קשוח, עקשן בן עקשן, שאף אחד לא רוצה לזכור.

ומה עם פורטוגל?

התגליות של המלחים הפורטוגלים עיצבו את העולם כולו. זו היתה אחת המדינות העוצמתיות ביותר ביבשת למשך כמה מאות טובות, והיום היא מתבוססת בעוני. אבל אימפריות בסדר גודל כזה, גם לאחר שאיבדו את עוצמתן, נשארה להן מורשת מפוארת שהן יכולות להתגאות בה.

אנחנו כאן כבר חצי שנה, ואתמול שאלתי את בעלי אאוט-אוף-דה-בלו, “מה עולה לך לראש כשאתה חושב על פורטוגל?”

“רונאלדו.” הוא השיב.

“יין פורט.”

“ישו המלך,”

“פסטאיס דה-נאטה…”

וכך, ליקטנו מדפנות מוחינו שיירי תרבות. אבל האם יין מתוק מדי ופסל ענק ודי מטריד זה כל מה שמאפיין אותה לאחר מאות שנים של עושר ושליטה עולמית?

כן, הסקתי.

כי במה היתה פורטוגל ידועה יותר מכל דבר אחר? - במגלי הארצות שלה.

וכידוע, אדמות שנכבשו ישנו בעלות, ולתגליות גדולות באמת - אין מולדת. הידע מיועד לכולם.

לקריאה באתר סימניה