מיכאל שלי / עמוס עוז

כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו.

ולא סתם אשה הוא מגלם, אלא את חנה גונן. איך אתאר את חנה… דמיינו את ירושלים של שנות השישים, אילו היתה אשה. מלאה סכסוכים וסתירות פנימיים, אפלה, מופנמת, קרה, מרובת פנים, אשה שנכלאה לעולם השגרה המאוסה וחוסר המימוש העצמי. ואכן כך מתאר עוז את הירושלים ההיא, שלא קיימת עוד.

מתוך הנעורים המכילים הזיות רומנטיות על כוחה של אהבה, פרצה אותה אשת-שיש קשה וקרה. משוררת שאינה כותבת עוד. נושאת אל בעלה מבט מרוחק, שכולו ניכור וזרות. האמה בובארי הישראלית, בלי הניאוף.

חנה מפנה עורף לרוך ולעדנה, מזלזלת באינטימיות הזוגית ובמשפחתיות הבורגנית בלי להעלות בדעתה אלטרנטיבה. לעתים פוגעת בדיוק בלב המטרה בלי לחשוב על התוצאות. דעיכת החיוניות ואבדן היכולת לאהוב הם כל יישותה, ולעתים נדמה שהיא אינה יודעת זאת.

ומיכאל שלה? אהבתי אותו, את איפוקו ואהבתו לחנה. אם כי ניתן לדעת למה לצפות כשמתחתנים עם פרופסור לגיאולוגיה שחכמת ספרים מפצה על אישיותו נטולת האינטליגנציה הרגשית. רצונה של חנה להוציא ממנו רגש או הלצה אבד, כנראה היכן שחיבתה כלפיו נמצאת. בעולם שאיננו עוד. בלקוניות שובת הלב שלו, העניק מיכאל תשובות שלעתים ניתנו בחיוך בלבד. זה הקסים אותה עד לשלב ש“לא רציתי בחיוכו, ולכן גם לא שאלתי.”

מבחינתי, סיפור כבד ומדכא. סיפור דעיכה. מציאותם של חנה ומיכאל רחוקה משלי. הסיבה שבורגנות אינה חלק מחיי, היא כי אינני מסוגלת לסבול אותה. כתוצאה מקריאת הספר, התפתח לי אותו גוש מועקה בגרון, זה שאני חשה בו בכל פעם שאני גרה באותו המקום מעל רבעון ומתחילה לפתח תסמיני שגרה. ולכן, הספר לא היה מהנה עבורי, אם כי כתיבתו העשירה של עוז היא ללא עוררין.

לקריאת הסקירה באתר סימניה