מכתב של אלמונית / שטפן צוויג

רק מסיימת את הצוויג השני שלי וכבר מבינה שהיחס שלי כלפי ספריו מתחיל להיות כמו אל חטיף ספרותי איכותי שקשה לעמוד בפניו. התנהגת יפה, מוריה, מגיע לך לפנק את עצמך באיזה צווייג מהמדף. שלפי שלפי, חיים רק פעם אחת. ואז הוא נגמר בתוך שניה אבל הטעם לא יורד מהלשון כמה ימים.

בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”, נכנס שטפן צוויג לתוך נפשה ועורה של אשה.

עם הביס הראשון, צוויג פותח את הנובלה בשובו של סופר וינאי מטיול של שלושה ימים בהרים. הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, הוא קורא את התאריך ונזכר שהיום חל יום הולדתו ה-41.

בהגיעו הביתה, התרווח בכורסתו ועיין במכתבים שהגיעו בהעדרו. היום, הערימה היתה כוללת חשבונות חשמל, מים וגז, הכי אקשן יהיה אזהרה אחרונה ממחלקת הגביה של ביטוח לאומי או מגזין מקומי בנושא ארנונה, אבל כאן זה ייגמר. אז זה היה קצת יותר מעניין. הוא קיבל מכתבים. אשכרה מכתבים אמיתיים שהגיעו מאנשים אמיתיים, רובם בכתב יד. אלה היו ימים חלומיים כאלה. אחד המכתבים היה כתב יד לא מוכר שנכתב על כשני תריסרי עמודים ונפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכתב ללא כתובת וללא חתימה. הוא הצית סיגר ואני סיגריה, והתחלנו לקרוא.

שורות על גבי שורות, ביס ועוד ביס, אשה אלמונית מספרת לנו את תולדות חייה השזורים כל כך בשלו, לפחות בהוויתה.

זוהי נובלה פסיכולוגית שנשמעת כמו אשה השוכבת על ספת הפסיכולוג. בין השורות, היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה. היא הופכת בעצמה לפסיכולוגית, אך בלא היענות. הוא לא מאמץ את תפקיד המטופל. אבל הניגוד הדרמטי בין שגיונותיה לבין אדישותו, בין מילותיה העוצמתיות לבין תגובותיו האגביות, אלה רק הפצפוצים שבקרם; החטיף עוד לא נגמר.

רק מסצנה הפתיחה בה העיתון מזכיר לו שזהו יום הולדתו והוא לא מגיב כלל לבדידותו, ניתן להבין עם מי יש לנו עסק. מכאן כבר לא נופתע שמכתבה של האלמונית לא מטלטל אותו יותר מדי, אף לא מעורר בו זיכרונות, צער או פומו זעיר. אמנם עורר בו פליאה מסוימת, אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו. ואל נא תניחו בצד את העובדה שהוא סופר. אדם שאמור להיות מחובר לעולם הרגש, של עצמו ושל זולתו.

יש פה איזו הקצנה ארכיטיפית. דמות האשה המונעת כולה מרגש ואין בה טיפת רציונאליות, לעומת דמות הגבר שהנשים אינן אלא כלי משחק בידו.

כפי שציינתי בביקורתי הקודמת עליו, גם זה סיפור מטריושקה. האניגמה ממשיכה להתפשט מפסקה לפסקה, וזהו מופע שקשה להוריד ממנו את העיניים פן תפספס משהו. הוא כתוב בכשרונו הניכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול ברור ורהוט.

ביס אחרון: ספוילר.

ההתמכרות והתשוקה של האלמונית סוחפים ומעציבים, אפילו מעוררי רחמים, אך מצאתי את יחסה למות בנה מקומם. בעוד גופת הילד מונחת מולה, היא מתיישבת לכתוב וידוי אהבה. נראה שכל משמעותו בעיניה היתה החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה.

כך נראית אובססיה.

לקריאה באתר סימניה