יש לי טיסה ללונדון בעוד שעתיים. הרבה זמן לא הייתי בשמיים. עד כדי כך, שאני מתחילה לתהות אם שינו שם משהו.
ט‘ ואני לקחנו את לה-די-דה, ההונדה המסורה של אמו, ונסענו בחזרה לקייפטאון.
זה היה מסע שבמקור היה אמור להיות פשוט ומהנה מאוד, אך במקום זאת, התוכניות שלנו השתנו אחת אחרי השניה. כל שנותר לנו הוא משולש של הזיות.
ההזייה הראשונה קרתה כשנסענו דרך מספרה לנשים. אמרתי לט‘ שאני רוצה לגזור קצוות, בלי להבין שזו רק ההתחלה. עצרנו שם. זו היתה המספרה הסוריאליסטית ביותר שהייתי בה אי פעם, והדבר המוזר ביותר בה היה בעל הבית. מיד בהיכנסנו, הוא שאל על המבטא שלי. הסברתי שאני ישראלית מבלי להבין שאני מזמינה בכך פטפטת מתמשכת. הוא אמר שהוא אוהב את ישראל, שאל שאלות וסיפר סיפורים. רק יציאה לסיגריה נתנה לי הפסקה משגרת החיוך וההנהון. מאוחר יותר הוא דיבר על המוצרים שלהם, על המותג עצמו ועל כך שהכל טבעי לחלוטין ושזה לא רק מכון יופי אלא ספא-ראש. באותו הרגע הראש שלי כאב כל כך מחפירותיו, שהרגשתי שלא יזיק לי איזה ספא-ראש טוב. אם זו אסטרטגיית מכירה, זה גאוני.
מהרגע שהתיישבתי על הכיסא על מנת שיחפפו את ראשי, שתי הספריות עמדו מאחוריי והתפעלו משיערי. התברכתי בשיער ארוך, גולש ושחור שלנשים שעובדות בתעשיית השיער, זה כמו פליאונטולוג המוצא שרידים של טירנוזאורוס-רקס. הייתם חושבים שאוהב את תשומת הלב, אבל לא, זה מביך. את יושבת שם, מוקפת הערצה למשהו שנולדת איתו.
הבחור הסביר איך אהיה, ככל הנראה, מנומנמת במהלך הטיפול, מכיוון שהמוצרים שלהם מכילים חומרים מאלחשים, אבל אפילו לרגע לא הורשיתי להרגיש את הנפלאות האלו. הוא עמד מעל ראשי וחפר. חפר עמוק, עד השורש. לא היה לי לאן לברוח.
ואז ט‘ נכנס עם הטלפון שלו והודיע לי שהטיסה שלנו ללונדון בוטלה. לא נותרה לנו ברירה אלא להזמין את הטיסה שביום המחרת.
ההזייה השניה התרחשה מאוחר יותר באותו היום. החלטנו שמכיוון שהטיסות שלנו בוטלו, עדיף ללון איפשהו ולהמשיך לקייפטאון בכוחות מחודשים ביום המחרת. ברגע האחרון לאחר שהחשיך, מצאנו אכסניית תרמילאים. יש בקתות כאלה בדרום אפריקה כמו שיש שפות.
מנהל המקום היה הזייה מהלכת. קודם כל, התעלם לחלוטין מקיומי. זה קורה לי המון כאן בדרום אפריקה, שגברים מתעלמים מנוכחותי ומדברים ישירות לט‘. בהתחלה חשבתי שזה נובע מהשפה, מכיוון שזה אף פעם לא קורה לי בארץ. אבל אז שמתי לב שאלה תמיד גברים שעושים את זה. שנית, היתה לו צורת דיבור תבוסתנית, הבעות פניו היו מעוררות רחמים ללא כל סיבה. ביקשנו לשלם בכרטיס, אבל לא היתה לו האפליקציה המתאימה. שילמנו חצי במזומן והבטחנו שמחר נשלם את השאר, ושבבקשה יוריד את האפליקציה עד מחר כי נרצה לצאת מוקדם.
הלכנו לבר מקומי באותו הלילה, ואז התרחשה ההזייה השלישית, ומשולש ההזיות הושלם.
פגשנו שני גברים. הם החלו לשוחח איתנו. אחד מהם, גם הוא, מאוהב בישראל. שאל אותי שאלות על צבא ועל קרב מגע. כמו כולם. זה קורה לי כל-כך הרבה פעמים, שאני מתחילה להמציא סיפורים שונים, רק לשם ההנאה. פעם הייתי מורה צבאית, פעם נהגת של טנק, פעם צלפית ואפילו סוהרת בכלא שש. הכל תלוי במצב הרוח שלי. ט‘ אוהב את הרגעים האלה, ואני שוקלת לאגור את הסיפורים האלה לספר הבא שלי. הבחור השני היה הזייה אחרת לגמרי. הוא דיבר על הבעיות הנפשיות שלו, ואז כאילו משום מקום, שלף את שתי זרועותיו והראה לי את עשרות החתכים שלרוחבן. זה היה מראה מלבב והודיתי לו על כך מקרב לב.
שתינו הרבה ונזרקנו מאוחר מאוד בחדר שלנו. התעוררנו קצת מאוחר. רצתי במורד המדרגות עם התיקים ועם הכרטיס על מנת לשלם למנהל המקום, אבל האידיוט לא הוריד את האפליקציה. עוד לפני הקפה של הבוקר, ט‘ נאלץ לנסוע לכספומט, שם היה תור של עשרה אנשים בעודי מחכה עם מנהל המקום בתור פיקדון.
בעודי מחכה, המנהל למד להכיר בקיומי. למרות שהייתי מעדיפה שימשיך להתעלם ממני, כי מרגע שפתח את הפה התברר שבנוסף להיות סקסיסט, הוא גם גזען שונא שחורים. לא חסרים טיפוסים כאלה בדרום אפריקה, אבל אני עדיין נדהמת כל פעם מחדש. הם מדברים על זה בחופשיות. כמעט כאילו היותך לבן, היא סיבה בסיסית להאמין שתסכים איתם.
”השחורים הם בעיה,“ אמר.
שאלתי, ”מה?“ לא מאמינה ששמעתי נכון.
”השחורים הם בעיה.“ הוא חזר ללא היסוס.
”אתה צוחק?“ שאלתי.
”לא. הם נקמניים, והם לא אוהבים אותנו.“
צחקתי, והוא שאל אותי מה כל כך מצחיק.
”אולי אנשים, באופן כללי, לא אוהבים אותך כי אתה גזען.“
למרבה המזל, ט‘ הגיע באותו הרגע.
יצאנו כל כך מאוחר שלא נותרה לנו יותר משעה לצפייה בלווייתנים, יצאנו שוב לכביש.
ההגעה לקייפטאון, הפגישה המחודשת עם המשפחה, השהייה עם נוירון, הפרידה מלה-די-דה ומדרום אפריקה, החזרה לוייב העירוני, כל אלה פיצו על המסע המכוער שעברנו. היינו צריכים קלוז‘ר, וקיבלנו.
Σχόλια