כידוע, נסעתי לאירופה בדיוק אחרי המלחמה. טיול אחרי טרור, אם תרצו. כאילו שלא קשה מספיק לישון כאן בחו”ל, ולא רק בגלל שכולם כאן נוכרים (בה-דם-טססס), הלילה היה קשה במיוחד כי שפחתכם הנאמנה היא עכשיו הומלסית בקרואטיה.
מעשה שהיה כך היה,
ט’ ואני קבענו להישאר בדירה באימוצקי, כי שנינו עובדים מהדרכים ורצינו לעשות עצירה ולחסוך קצת כסף במדינה זולה. התרוששנו מעט באיטליה. (אחח איטליה… את תמיד שווה את זה.)
קבענו עם משפחה אחת דרך אירבנב להישאר בביתם למשך חודשיים. הם נראו לנו כאנשים נחמדים, אם כי מוזרים קמעה. הם לא יודעים אנגלית, והיה עלינו לתקשר באמצעות בתם בת ה-21, אנה-מריה. שילמנו על החודש הראשון, והם הסכימו לחסום את החודש השני על מנת שנשלם עליו בהמשך.
זו עיירה משעממת שקשה לתאר. אין שום דבר לעשות. חשבנו שהאגם יהיה מלהיב, אבל הוא לא היה קרוב לבית כפי שהוטענו לחשוב. הדבר השני הכי מלהיב הוא דוכן גלידה, וגם היא לא משהו. אי אפשר למצוא את הדברים הבסיסיים ביותר בחנויות. המסעדות המעטות מגישות רק מזון מהיר וכולן כמעט עם אותו התפריט הדל; לא פלא שהאוכלוסיה שם שמנה מהממוצע, והאנשים הם גם סנובים שבורחים כשהם שומעים מעט אנגלית. למרות שבאנו לשם לעבוד ולחסוך, העיירה הקשתה עלינו. היינו בודדים.
אם הייתי מדרגת את כל המקומות שהייתי בהם, אימוצקי היתה בתחתית הרשימה.
לא נורא, לפחות הבית היה נעים.
אז זהו, שלא.
בעלי הדירה נכנסו כל כמה ימים, בלי לדפוק (!), לבקש שנכבה את המזגן, גם בימים שהרהיבו להגיע ל-40 מעלות. ביקשו שלא ננגן בגיטרה, שלא נזיז שום רהיט ממקומו המקורי, וגם היה להם תחביב שנוי במחלוקת - להאשים אותנו בשבירת דברים שמעולם לא השתמשנו בהם.
עם סיומו של החודש הראשון, היינו מתואמים ברצוננו לעזוב את הדיכאון הזה, לא רצינו עוד חודש במקום הזה, אבל ידענו שזה לא יהיה פיר מצדנו לעזוב אחרי שביקשנו מראש להישאר חודשיים ואחרי שהם חסמו עבורנו חודש שלם, אז בלענו את הגלולה.
ביום בו רצינו לשלם, אחרי שרדפנו אחריהם כמה ימים בשביל פרטי בנק לתשלום והם מרחו את תשובתם, הם העלו את המחיר בהפתעה בכ-30% בתואנה שמדובר בתעריף אוגוסט. כשהסברנו שזה לא המחיר שקבענו ואנחנו לא מוכנים לשלם יותר מהנקבע, הם זרקו אותנו מהבית בהתראה של פחות מ-24 שעות.
כאמור, שנינו עובדים מהבית. בלי מקום לעבוד אנחנו לא יכולים להתפרנס, וזה גבה מאיתנו גם הכנסה. בדיעבד, התברר לנו שהם זרקו אותנו ביום חג שנקרא “יום הניצחון” ולכן לא היה לנו סיכוי למצוא מקום אחר, בעיקר בהתראה של כמה שעות. כל מלון, כל דירה וכל אכסניה היו בתפוסה מלאה. במילים אחרות, הם הצמידו אותנו לקיר. הרגשתי שהם נוקמים בנו אבל לא הבנתי על מה. עוד התברר לנו, כשבדקנו את דירתם באירבנב, שהם קבעו עם הדיירים האחרים עוד לפני שעזבנו. אני יכולה רק להסיק מכך שהם עשו לנו את המוות בכוונה, כדי שנעזוב. אגב, הם עשו עבורנו את אותו הדבר - ביטלו מישהו ברגע האחרון כדי שניכנס. את האסימון שנפל לנו באותו רגע אפשר היה לשמוע בבירור כל הדרך עד לשנות השמונים, שבה נפל האסימון האחרון אי פעם. מדוע המארחים המדופלמים העדיפו דיירים לשני לילות על פני דיירים לחודש שלם נשגב מבינתי, אבל כל אחד עושה עסקים בדרכו.
אתם מבינים? הסכמנו להישאר בדירתם הלא מזמינה רק כדי לא לשבור את מילתנו, ובתמורה, הם החטיפו לנו סטירת בצע מצלצלת. איזה עולם יפה.
כשירדנו להעמיס את הרכב, הם חסמו אותנו עם שלהם כדי “לבדוק” את הבית, אולי לספור את הסכו”ם או מה שלא יהיה. כשיצאו, אמרו שעלינו לשלם על משהו ששברנו, עוד משהו שבכלל לא השתמשנו בו. צחקנו, יותר מההלם, לא כי משהו פה היה מצחיק. אמרנו להם 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', אבל לא בדיוק במילים האלה. הילדה שלהם עשתה לנו פרצופים והצגות שלא הייתי עדה להם מאז בית הספר היסודי, ואז זרקה לנו קללה. כאן הספיק לי, ובטעות אמרתי משהו שממש התכוונתי אליו: שאם אבאל’ה לא מפנה את הרכב, אנחנו נכנסים בו. אתן להם משהו להאשים אותנו בשבירתו.
כששמע את המנוע שואג, הוא פינה. זו שפה בינלאומית.
באותו הלילה ישנו באתר מחנאות מול הים. ירד ברד מפתיע והיתה סופת ברקים באותו הלילה, ולמרות שזה די מפחיד לישון בחוף הים בזמן סופת ברקים, זה גם היתה חוויה מדהימה, ולא היינו צריכים להתמודד עם חמדנים ארסיים שהשאירו לנו טעם מר בפה, שזה תמיד בונוס. היינו שמחים לצאת משם ולהיות חופשיים מהעיירה ומהמשפחה הזאת. אין מחיר לחופש. יום ניצחון שמח, קרואטיה.
Comments