נימוסי בדמינטון

בשבוע שעבר הלכתי לשוק ימי חמישי של הנסיך אלברט. שוק קטן וחסר חיים, שכמעט גרם לי לרצות ללכת לבית הקברות המקומי רק כדי להתעודד. כששמענו שהוא נפתח, לראשונה מאז ההסגר של הקורונה במרץ, התרגשנו. הגענו מוקדם בבוקר, וההתרגשות דעכה מיד כשראינו חמישה דוכנים שהציעו כמעט כלום, ופחות מעשרה אנשים עומדים ומפטפטים. עם זאת - נכנסנו. איזו טעות.

נתקלנו שם בחבר בשם רוברט. היתה לנו שיחה מרתקת על פנקייקים שבדרך כלל מוצעים כאן, אבל כנראה לא היום. לפני שהחלטנו לפרוש בהקדם האפשרי, רוברט ביקש, “אם תראו את קרן, בבקשה תמסרו לה את אהבתי."

לא אהבתי להיות מנוצלת ככה. למה לי האחריות הכבדה לשאת את אהבתו של רוברט לקרן? ובכל זאת הסכמתי, כי ביום שנולדתי הוטלה עלי קללת הלב הטוב. עדיין, עם כל הכוונה לעזור, לא ראיתי את קרן במשך ימים. לא ידעתי מה לעשות עם אהבתו של רוברט. פחדתי שאצטרך לסחוב אותה לכל מקום.

אז החלטתי למסור אותה למישהו אחר.

“קת'רין, אני לא מוצאת את קרן, הנה קצת מאהבתו של רוברט.”

קתרין כמובן, הסכימה לקבל את אהבתו של רוברט. היא לא הכירה אותו, אבל שיערה שזה עדיין חוקי מצדה לקבל את אהבתו, מאחר ואין לה דורשים.

זו לא היתה ההחלטה הנכונה. יומיים אחר כך, פגשתי את קרן. לא ידעתי מה לתת לה. כל מה שהיה לי זו אהבתו של רוברט וכבר נתתי אותה לק'תרין.

שקלתי לתת לה את אהבתי במקום, אבל אנשים בדרך כלל לא מקבלים את אהבתך, אלא אם היא נמסרת דרך מישהו אחר. חשבתי בנוסף, לבקש יפה מק'תרין להחזיר את אהבתו של רוברט לקרן, אבל מה אם היא כבר התרגלה אליה?

לפני שהספקתי להחליט מה לעשות, קרן ביקשה ממני למסור לג'רמי את אהבתה. כאן הפכתי לדמות של או. הנרי, רק בלי הפרוזה השנונה. ידעתי שכאשר שרשרת השלומות מתחילה, מי יודע היכן היא תיגמר. 

אבל אכן, פגשתי את ג'רמי מאוחר יותר באותו היום. עם זאת, חיכיתי עד הרגע האחרון לפני שהחלטתי אם מגיע לו לקבל את מה שנמסר. לפעמים זה פשוט לא מגיע לאותו אדם. לא הרגשתי שג'רמי ראוי לאהבה. ג'רמי מעצבן אותי. אולי אני חושבת שמגיע לו לקבל רק "שלום" פשוט.

אבל הוא כבר הקדים וציפה מה, אם בכלל, הוא עומד לקבל.

“האם קרן מסרה את אהבתה?”

“לא ג'רמי, היא לא. רק דרישת שלום.” שיקרתי.

“זה מוזר. בדרך כלל היא מוסרת את אהבתה.”

“טוב, לא הפעם. למען האמת, היא ביקשה ספציפית לא למסור לג'רמי שום אהבה. היא קצרה באהבה וצריכה לפקח למי היא נותנת אותה. אבל יש לה המון דרישות שלום והיא רוצה שתקבל קצת מזה. תסתפק בזה ג'רמי, קח את דרישת השלום שלך ותפסיק לעצבן אותי."

והוא צריך להסתפק בדרישת שלום. זה עדיף על לקבל כל טוב. יש אנשים שרק מוסרים כל טוב. הם אפילו לא מסבירים, החארות. כל טוב מה, כל טוב כלום? אם זה כל הטוב שלהם, אז שישמרו אותו לעצמם.

אבל ג'רמי נהג יותר גרוע. לפני שנפרדנו, ביקש, "לא ראיתי את נדיה מלא זמן. תגידי לה שג'רמי אומר הי."

זה הכי נמוך. בקושי שווה למסור לנדיה המסכנה.

“נדיה, ג'רמי מוסר היי.”

ומה יקרה אז?

נדיה תמסור היי בחזרה? זו תחילתה של שיחה. האם יתפתח כאן דיאלוג שלם ואני באמצע, מוסרת רצפי שיחה ביניהם כמו כדור נוצה?

אבל נשמתי עמוק ואני ולבי הטוב מסרנו את ה"היי". לפחות הוא לא דרש ממני למסור חיבוק ונשיקה. אלה הם מעמסה אמיתית.