סיפורי חולדות, חלק א'

השבוע, חזרנו למעגן ליד ריג‘נטס פארק, לונדון. אנחנו נמצאים כרגע באותו מקום בו עמדה הסירה שלנו, שבעודנו תקועים בדרום אפריקה מפאת סגירת הגבולות במשך שבעה חודשים, שקעה לה עם אחרוני חפצינו. חשבתי שמן הראוי יהיה לספר את סיפורה. תביאו נשנוש, אני אחכה.

לפני שנה, נובמבר 2019, היה חודש מאתגר. אמנם, קורונה היתה אז רק בירה, אבל בעולמנו הקטן על סירת הקאנל היה דֶּבֶר סגנון אלבר קאמי, שיש שיאמינו שקשה להיפטר ממנה יותר מאשר מהנגיף.

הכל התחיל כשהגעתי מאוסטריה. ט‘ חזר מהארץ ונפגשנו בשדה התעופה סטנסטד בלונדון. מותשים מהטיסות, הגענו למעגן ונכנסנו לסירה אל תוך עולם של כאוס. על הרצפה היו פזורות חתיכות של מה שנראה כמו ספוג, וכפירורי לחם ביער מסתורי, הם הובילו אותנו אל המיטה.

כאן התחיל משחק איסוף הראיות. בזמן שט‘ היה בירושלים ואני בוינה, שהתה אצלנו חברה. שאלנו אותה מה קרה והיא אמרה שאין לה מושג, הכל היה בסדר כשעזבה. בחנו את מקור פירורי בספוג. הם היו בכל מני פינות, לצדי המיטה, על המזרן והכריות.

לאחר שגילינו חור בקיר ליד חזית הסירה, ט‘ נאנח. "הבנתי," הוא אמר, "זה המילוי של הקירות.“

הרמנו את המזרן והצצנו תחתיו, ושם מצאנו גללים.

”אוי, שיט.“ תרתי משמע.

“אולי זה סנאי,“

"אולי חולדה,“

"אולי נכנסה לכאן חתולה…"

"אבל חתולים לא מכרסמים קירות.“

"אולי נזילה…"

"אולם הכל במיטה, נזילות לא בונות קנים.“

ואז התחיל משחק הבלשות. פצחנו בחיפושי גוגל והשווינו את גללינו הנאים לתמונות גללים ברשת. לאחר קריאת מאמרים והתייעצות עם שכנים, הגענו למסקנה הנוראה מכל, בטח כבר ניחשתם: חולדה.

חולדה בסירה היא לא רק דוחה, אלא גם מסוכנת. היא הופכת את הקירות שלך לגבינה שוויצרית ומנקבת את מה שמפריד בינך לבין המצולות.

כמה חודשים לפני כן, היתה לשכן שלנו מהמעגן, חולדה. ט‘ התקשר אליו לבקש הדרכה, והשכן אמר שהוא בדרך. בזמן שחיכינו, ט‘ סיפר לי שבשלב מסוים במהלך פלישת החולדה שלו, עיניו של השכן היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה כי היה שומע אותה בלילה, את הצליל הנעים לאוזן של ציוץ וכרסום בתוך הקירות והצינורות. השכן הגיע ובידו שלושה מלכודות עכברים קלאסיות ממתכת. הוא הסביר בהתלהבות כיצד לתפעל אותן, וחשף באופן משעשע משהו, שסניקרס הוא הפיתיון הטוב ביותר.

ואז התחיל המשחק האמיתי: הציד. לא בכדי קוראים לזה באנגלית Game; המכרסמים האלה משחקים לך בראש עד כדי טירוף. למרות שזה לא מומלץ כשמנסים להרוג יצור חי, הענקנו לה שם: חולדי. מקורי, אני יודעת. למחרת, הלכנו לקנות סניקרס ומיקמנו את המלכודות על פי עצתו של השכן המנוסה. אטמנו את החור שמצאנו בקיר ודאגנו לא להשאיר שום דבר אכיל מחוץ למקרר. לקח בערך שבוע ומצאנו את חולדי, מתה, המלכודת סגורה על צווארה, מחוץ לחלון חדר השינה. זה היה מהיר ולא צפוי. אמרנו קדיש והשלכנו אותה לתעלה. שמענו שחף שולה אותה מהמים, ולמרות המראה המלבב, רצנו חזרה פנימה וסתרנו את הוילונות.

הגיע הזמן לחגוג. פתחנו בקבוק יין משובח, 6.99 ליש“ט ששמור לאירועים מיוחדים, ועשינו לחיים. השמחה הזו הצליחה להחזיק למשך ארבעה ימים בערך, עד שגילינו שחולדי השאירה אחריה אלמן.

הכירו את פרנק: גדול יותר, רעב יותר, נקמני. עקשן אמיתי לעומת אשתו. הוא היה גם פסל מוכשר ויצר חור מרשים וענק מתחת למיטה. יכולנו לשמוע אותו כל לילה, מסתובב בסטודיו שלו מתחת למזרן שלנו, מגרד, מכרסם פה ושם. מתברר שבזמן שניסינו להרעיב אותו, פרנק עבד על יצירת המופת שלו: חור נוסף המוביל החוצה. אבל הוא לא היה אמן מורעב קלאסי; הוא אכל בחוץ בלילה וחזר במהלך היום.

לשכב במיטה, לדעת שיש יצור חי תחתיך, להקשיב בעודו הופך את ביתך למכון להשחזת שיניים, הורס אותו אט אט. לחכות לשמוע את ה“שלאק!“ המבהיל של המלכודת הנסגרת, שלעתים מלווה בצווחת חולדה. כך נראו הלילות שלנו במשך שבועיים עד שפרנק נלכד, ומות יומת. השלכנו גם את פרנק, שתטבע נשמתו, אל מעמקי התעלה (שזה בערך מטר) להתאחד עם אשתו, ומלאי הקלה מזועזעת, הזמנו כרטיסי טיסה לדבלין.

היינו מדברים על כך, וחברים היו אומרים לנו, ”אתם יודעים שחולדות מסוגלות לשחות מעל קילומטר, נכון?“

מחשבה מטרידה. דמיינו איך פרנק איכשהו ישרוד באורח פלא, ופצוי ותשוש ימצא את דרכו חזרה. איך יקבע פגישה עם כל חולדות התעלה, והם יתכננו פוגרום נקמני שיטביע את הסירה שלנו כל המטר אל המצולות.

אבל לא היה לנו פנאי להתעכב על זה. זוג מאמריקה, אורחות של חברים, היו צריכות ללון אצלנו בסוף השבוע בזמן שאנחנו באירלנד, ולכן רוקנו עבורן את הארונות, חיטאנו את הארגז שמתחת למיטה ואחסנו שם את כל חפצינו.

חזרנו כעבור ארבעה ימים, ונרגענו לגלות שהכל התנהל כשורה עבור האורחות שלנו. כשפתחנו את ארגז המיטה על מנת להוציא את חפצינו, קיבלנו הפתעה נעימה. צואה ושתן פוזרו באופן שיטתי, על גבי כל עניינינו.

אני יודעת מה אתם חושבים: הקש שבר את גב הגמל. אבל לנטוש את הספינה, בעיקר כשהיא הבית שלך, זה לא עניין של מה בכך. היה בנו פייט נוסף. מלחמת הקיום עדיין לא הסתיימה; רצינו לנצח. מראה כל רכושנו המכוסה בקקה הפך את המאבק לאישי.

החולדות, כאן כבר הבנו שמדובר בגדוד שלם, כרסמו בבגדינו, בציוד הצורפות, בספרים, רבותיי! ספרים.

נגמרו המשחקים. זו היתה מלחמה.