• מוריה בצלאל

סיפורי חולדות, חלק ב'

לחלק א‘


קנינו עוד שתי מלכודות מתכת, מלכודות דבק, רעל ומרחיק חולדות על קולי. כל פינה בסירה היתה ממולכדת. חיינו בתוך שטח צבאי מזוין, האויב ואנחנו. לא השארנו גרגר של אוכל בבית, שטפנו הכל לפני השינה, אטמנו כל חור או סדק פוטנציאלי שעשוי להוביל החוצה.

לגור בסירה הפך לסיוט שבוע אחר שבוע. היצורים האלה, שעם הזמן עודדו את המסקנה המשותפת בלבנו שהם היתומים של חולדי ופרנק, הלכו הלוך ושוב בתוך הקירות בימים, ויצאו למסעות חיפוש אחר אוכל בלילות.

על מצעינו, שמענו חריקות חולדתיות קטנות; הם טפפו בתוך הקירות ואז יצאו למטבח. לא יכולנו לישון, רק להקשיב.

"נראה לי שהוא מתחת למקרר,“

"נראה לי שהוא מתחת למיטה.“

"הוא בחוץ…"

"לא, הוא בפנים.“

”בקיר?"

"לא, במטבח…"

עד שלילה אחד, נשמע הצליל המזעזע. תינוק חולדה נקלע למלכודת דבק מאחורי המקרר. ט‘ זינק מהמיטה ומיהרתי להגיד, "עוד לא! אולי אחים שלה יבואו לעזור ויילכדו גם."

חיכינו עוד 10 דקות, ואז ט‘ קם לראות.

שני גורי חולדות היו דבוקים שם, מנסים לצאת בכל הכוח ובכו וצייצו וחרקו בהיסטריה, רעדו בטירוף, בעיקר כשט‘ התקרב. איזה צווחות איומות, מחזה כואב. ט‘ נכנס לקריז. הוא לקח בקבוק יין ריק מאיזה מדף והרג אותם. על פניו הבעה של חייל ספרטני במתקפה, גבר ששומר על הבית שלו - שהסתכמה בנשיפה מזועזעת.

כמובן שזה לא נגמר שם. כפי שאתם בודאי יודעים, חולדות משריצות כמו משפחות מבני ברק. אותם ימי מאבק הלכו והוכתמו במותן של חולדות מדי יום ביומו. אני מאמינה שהרגנו למעלה מעשר חולדות. ואז נשארה חולדה אחת אחרונה.

ידענו שהיא האחרונה, כי הרעשים היו הרבה פחות תכופים. קראנו לו אדם.


מוחמד היה האיום הקיומי העקשן מכולם. היינו צריכים לנסוע לליטא בעוד כשבוע, וידענו שאם יישרוד, ישתלט אדם על הסירה וישמידה עד הפירור האחרון בהיעדרנו. בנוסף, ט‘ החליט שאחרי ליטא, הוא רוצה להצטרף אליי לישראל, כך שלא נהיה בסירה מעל שלושה שבועות.

השכן הגיע לעזור, הוא וט‘ נכנסו לבית כמו שני רס“רים מורעלים, תכננו את המתקפה, סידרו את המלכודות באופן אסטרטגי, פיזרו את הרעל בתיאום. סירה זה מרחב קטן, אז עוד ממולכדת... לא היה קל להתקיים.

הצלחנו ללכוד את אדם יום לפני הטיסה. אבל כפי שציינתי, מרוב חירורים וכירסומים, התמלאה לה הסירה לאיטה במים. כעבור חודשיים, בעודנו תקועים בדרום אפריקה כשהוירוס סגר עלינו את השמיים, טבעה סירתנו ושקעה והצטרפה אל גופות מכרסמיה שבנהר.

מכל החולדות, אדם היה החביב עליי ביותר. הוא היה חכם. לא נגע במלכודות, אבל איכשהו הצליח לאכול את השוקולד. היתה לו נחישות. מבחינתו הסירה היתה שייכות לו ולמשפחתו - ואנחנו הפולשים. הוא נלחם עליה עד מותו הטרגי, ואז לקח אותה איתו כקפטן אמיתי. אם אני לא אחיה כאן, אף אחד לא יחיה כאן. תודה רבה ושבת שלום.

והנה אנחנו כאן, על סירה חדשה. מכרנו את המקום במעגן בשנה שעברה, לפני שכל זה קרה, לזוג חברים. זו הסירה שלהם, והיא עוגנת ממש מעל מקום קבורתה של הסירה שלנו. הקורבן האמיתי במלחמת ההתשה של שנת 2019.

זו היתה תקופה קשה, ובדיעבד, אני תוהה מה יצא לנו מכל זה. ניצחנו אך גם הפסקנו; כל כך הרבה מאבק וקשיים ושפיכות דמים על שום דבר.

טוב, אולי לא שום דבר - סיפורי חולדות.


”ואכן, מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים.“

- אלבר קאמי - מתוך "הדבר"

107 צפיות

© כל זכויות התכנים שמורות למוריה בצלאל