עד מוות מאת עמוס עוז

נתתי לעצמי הזדמנות שניה מול עמוס עוז, והוא, בתמורה, העניק לי חוויה מתקנת. הפעם: “עד מוות”.

הנובלה הראשונה היתה מהנה עבורי, ואילו השניה, עוצמתית ביותר והסתיימה לי בפה פעור.

הנובלה הראשונה מובאת בגוף ראשון מפי שרגא אונגר, מרצה קשיש וערירי העומד לפני יציאתו לגימלאות. בסגנונו המיושן והאובססיה שלו ליהדות רוסיה, מתבונן שרגא בעצב על חייו ועל יחסיו המעטים עם הסובבים אותו. הוא תוהה על משמעות הקיום – ועל חדלונו הממשמש ובא. הנובלה הזו היא תמונת קיום הממוסגרת בתערובת של חרדה, עייפות ותבוסה, ועם זאת – נפש השוקקת וצמאה למגע אנושי, ולסימן של הוויה נשגבת.

רובו של הסיפור הוא מעין מונולוג ארוך, ועם כל היסודות הגרוטסקיים שבו אוכל להבין מדוע יהיו שימצאו אותו משעמם. תופתעו לשמוע, אף אני הופתעתי לגלות, שאני לא נמנית עם אלה. מצאתי את דמותו של הזקן הטרדן המגבב מילים על גבי מילים, מעניינת למדי.

הרגשתי שכאן, לעומת “מיכאל שלי”, עוז שלט הרבה יותר טוב בטכניקה הסיפורית, ויצר תמונה משעשעת.

שונה בתכלית היא הנובלה השניה. מתח דרמטי מצוי בסיפור מראשיתו, ולעומת הפזרנות במילים בסיפור הראשון, כאן ניכרת חסכנות.

היא מתארת את מסעה הנידון לכישלון של שיירת צלבנים העושה דרכה מצרפת לירושלים באביב 1096. את המסע הקודר מנהיג האציל גיום די־טורון. התמורות שעובר האציל ההולך ומתכנס בעצמו, מגבירה את השפעתו המפוקפקת של קרובו הסגפן, קלוד עקום־הכתף.

השיירה נעה באיטיות דרך כפרים ויערות, ובדרכם, מיקם עוז מוקשים של מגע עם הנקרים בדרכם שכולם קשים ואלימים, אך אכזריות יתרה שמורה למי אם לא – ליהודים. נקודת המבט היודופובית הנוצרית מוצגת בצורה מרתקת, בעיקר הסצנות הכוללות פגישות מול יהודים ובפרט הנשים היהודיות, שם התשוקה הסקסואלית מהולה באימה.

לא ראיתי הרבה דמיון בין שתי הנובלות בספר ובין הדמויות הראשיות. אמנם שניהם מונעים על ידי אובססיה, אך שרגא אונגר הוא דמות עלובה, אנטי-גיבור מובהק, ואילו האציל גיום די־טורון הוא דמות מרובת עוצמה, טראגית, הנאבקת עד הרגע האחרון. את שניהם מצאתי מרתקים.

לקריאה באתר סימניה