• מוריה בצלאל

על ליל הסדר הגרוע ביותר

בפסח הזה שתיתי שמונה כוסות בעוד ליל סדר. כן, הכפלתי את המינון, תתבעו אותי. עברתי פסח בפעם הראשונה בחיי… עם אשכנזים!

דמיינו שכאן נכנס פסקול אימה וברק מלווה ברעם עוצמתי, והרשו לי לפרט.


ט‘ ואני נסענו לירושלים על מנת לבלות את חג הפסח עם אחיו. הוא גר בדירה ברחביה, ושכרנו אירבנב כעשר דקות מביתו. ברגע האחרון, החליט שבמקום בביתו, הוא רוצה לחגוג את הסדר עם חברים. לחגוג היה הדרך בה הוא ניסח זאת; כמובן, אני הייתי משתמשת במילים צבעוניות יותר כמו לסחוב או לשרוד, אבל זה לא העניין. העניין הוא שמה שהוא כינה “חברים” היה רב, ועוד עשרה אנשים שהיו זרים גם לו, גם לנו וגם ביניהם.

הגענו באיחור אופנתי של חמש עשרה דקות, או כך לפחות קיווינו.

בשמונה ורבע, נכנסנו לביתו, שהדיף ריח של רוטב מעופש כלשהו. הוא הסתכל עלינו במבט סמי-מופתע, וכך גם האורחים. הוא ערך היכרות קרה מאוד בין כולם. האורחים ישבו על הספות בלי לזוז, לחייך, להגיב או להוריד את המבט המזוגג-שראיתי-פעם-על-מת מהפרצוף שלהם. מבט חטוף סביב גרם לי לרצות שהערב יסתיים, אז אתם יכולים להבין למה נבהלתי לשמוע אותו אומר, “האמת שקצת הקדמתם.”

ואז ראיתי שהשולחן היה הפוך, ואפילו לא קרוב להיות מוכן לסדר. אוי לי.


הוא הסביר שעוד שלושה אורחים צריכים להגיע ולהביא איתם מפת שולחן. המפה היתה כנראה תמצית מהותו של הערב, ואני יודעת את זה כי הבאנו איתנו שלושה בקבוקי יין שהוא לא שם לב אליהם. למפת השולחן, לעומת זאת, הוא המתין כשעה בציפייה דרוכה.

התיישבנו בחצי-טרקלין-חצי-חדר-אוכל. ט‘ ואחיו ניסו להתחיל שיחה, אך גם כשזה סוף סוף עבד, היא היתה משעממת והזמן עמד מלכת. קברתי את ראשי בתוך הספר הלא-תורני היחיד בספרייתו, “The Art of the Deal” מאת דונלד טראמפ. רחמים. זו היתה הסחת דעת מהשתיקה המביכה, עד שהרב החליט שחיכינו מספיק ועלינו לערוך את השולחן.

הוא החל לגרור רהיטים, הביא שולחן נוסף ומירכז את השטיח. הכל נעשה באין ספור מחשבות מקדימות. אאוט אוף דה בלו, הוא שלף מפת שולחן. רציתי לצרוח. אם מפת שולחן - יש - למה, שככה יהיה לי טוב, אני קוראת ספר של טארמפ בשעה האחרונה?

המאחרים הגיעו כשעמדנו להתחיל, והתיישבנו אל השולחן בסביבות עשר.

עכשיו חשוב לי להבהיר שט‘ ואני אנשים מאוד סבלניים. לא אכפת לנו לחכות; אנחנו יכולים להתמודד עם רעב ואף להסתכל על יין בלי לשתות אותו; קשוחים, אני יודעת. אבל זה היה רק חימום.

מתברר שמר בעל הבית הרבי הגדול, שמוצא הרבה עניין בדמיון מודרך, יצא מנקודת הנחה שכל אורחיו מעוניינים בטיפול פסיכולוגי של שעה שלמה בהנחייתו. טעות כנה, כמובן, שהרי מי מגיע לליל הסדר, אם לא כדי לעבור סשן פסיכולוגי כפוי?

ישנו בדרמטיות סביב השולחן כעומדים להקריב קרבן פסח. הוא ביקש מכל אורחיו, שלא ידע את שמותיהם, לעצום עיניים, ופטפט בשקט בלי הפסקה עוד לפני שבכלל הגענו לחלק של היין. הוא אפילו לא התבייש בעצמו, רק המשיך לומר דברים כמו, ”זה הסדר הראשון שאני מעביר,“ או “תניחו את אבן הגבורה… על גבי… אבן הבינה…” והאהוב עלי, “אם אתם חשים תסכול כלשהו, אל תתביישו להביע אותו…” תירו בי.

אסור היה לדבר, אסור להתחיל לשתות או לנשנש, אסור היה להרעיש. איזה תסכול, ואיך ניתן יהיה להביע אותו? רציתי לדעת, אבל כפי שאמרתי, לא יכולנו לדבר ולכן לא ידעתי איך לשאול.

זוכרים את הפרק ההוא בסיינפלד, בו איליין נוסעת לחתונה, והרכבת התחתית נתקעת באמצע הדרך? בזמן שהרכבת עמדה שם והאורות כבו, היא אחזה בעמוד, מוקפת אנשים, ובראשה היא בהיסטריה מובלעת, “אלוהים, אני רוצה לצאת מכאן!!!”

זה בדיוק מה שעבר לי בראש. האם אני וט‘ היחידים שהתרוקנו מבפנים ומבחוץ, והתפללו, “שלח את עמי”?

כן.

בהמשך, האחרים אמרו כמה הם שמחים שבאו, איזו חוויה מרנינת לב ואיך אין מקום אחר בו היו מעדיפים להיות.

הדמיון המודרך הזה נמשך עוד כחצי שעה בה נואשתי להרטיב את גרוני, אך ה“אסור עדיין.” ששמעתי בראשי ליווה אותי לאורך כל הערב, כמו הדמיונות המודרכים שהמשיך לביים בכל פעם שדיון קטן כמעט וקטע את השקט הנצחי והעיז להעביר את הזמן.

כל הערב, יכולתי לשמוע את עצמי חושבת, והמחשבות היו בעלות דחפים רצחניים כלפי הרב.


הגענו לשלב הארוחה בסביבות אחת בלילה, כשהוא מודיע בחגיגיות, “הפלטה לא נדלקה, אני מצטער לומר, ולכן האוכל קר.”

הייתי כל כך רעבה שלא הפריע לי, אבל אז ראיתי את אחד האורחים מגיש קערה עם גופה בתוכה. זו היתה גופתו של עוף מבושל, עם יין לבן ולימון. הוא היה קשה ויבש ומלווה בפירה. היו בו חתיכות של מה שאמור להיות ירקות. זה מה ששמעתי, זה לא מוכח כיוון שלא הצלחתי להעמידם למסדר זיהוי מאחר ושחו בתוכו בפראות לא טבעית. אבל אל דאגה, החסה והגמבות הכמעט-שלמות הנתונות יחדיו בתוך קערה שהם קראו לה “סלט”, עברה בין הסועדים, תודה לאל.

בלסתי את העוף היבש, ניסיתי לשטוף אותו עם קצת מחית, ובלי מסדר זיהוי, נתתי לירקות לשחות באופן שאף קצין מבחן לא היה מאפשר - בלי חשבון.

הסתלקנו מיד לאחר הארוחה, רצנו מותשים, מעבירים את אש זעמנו בין ענני ירושלים האפורה, ביציאת מצרים המרהיבה ביותר בליל הסדר לדורותיו. יציאת מצרים עליה איש לא יספר חוץ ממני, כאן, בפלטפורמה הקטנה והנעימה שלי.

בעקבותינו, שארית הזוועה שזה עתה עברנו כמו דלקה אחרינו על מרכבות וסוסים. ברחנו אל הדירה והגענו בשתיים בלילה, היה קר, פתחנו את הדלת ועברנו בתוכה בחרבה. דיינו. טרקנו אותה בחזרה ובא לציון גואל. במקום לשיר את שירת הים, הטבענו יגונינו בכמה כוסות וויסקי שטשטשו את הערב והפכו אותו לפוסט-טראומה.

אם אתם חושבים שאני דרמטית, נסו לשבת בשולחן הסדר של הרב הזה לחמש דקות. דרמה היא שם המשחק.

כל מה שרציתי זה לחגוג סדר בהנאה סבירה. לא הכל מקבלים בחיים, בטח לא העם הבוחר והזוכר את ליל הסגר שלפניו וימשיך לזכור ולא לשכוח את ארבע מערכות הבחירות, שלושה תיקים פליליים, שני חיסונים כפויים ואחד פילוגנו, פילוגנו, פילוגנו - שבשמים ובארץ.



21 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו