• מוריה בצלאל

על סבא והמושב

בוקר אחד, ביישוב מדברי קטן בדרום אפריקה, טי שאל אותי שאלה פזיזה, אני עניתי תשובה טפשית, ועכשיו אנחנו נשואים.

החתונה התקיימה ביום שישי בבוקר במושב עלמה, המושב שבו התגוררה משפחתה של אמי, ושסבי טיפח באהבה ארצישראלית צנועה ואמיתית.


על היד החזקה והזרוע הנטויה והמוראים הגדולים של סבי, הנציג האותנטי ביותר של “מושבניק” בצפון הארץ, לא ניתן לסכם במאמר אחד. עם זאת, אצבעותיי מעקצצות לספק לכם לפחות טריילר ברזולוציה נמוכה על האיש היקר לי מאוד.


סבי היה בן למשפחה עשירה באי ג’רבה שבתוניסיה, ולא ידע עבודת כפיים מימיו. בשלהי שנת 1958, השאיר את כל רכושו מאחור, נותר מנושל מכל, ועלה ארצה עם זוגתו ושני תינוקות רכים. המסע ארך כחודש באוניות, ביניהן קונקשן דרך הדיוטי פרי הצרפתי, ולבסוף הלך נמל חיפה והשתפל תחת ספינתם.

עוד בטרם הספיקו להרגיש את הקרקע היציבה תחת רגליהם, נשאלו היכן ירצו להשתקע. האם ירצו לגור בחיפה המתפתחת על רכס הכרמל, בפרוורי תל אביב הצעירה, בבאר שבע הצחיחה ליד איזה מרכז מסחרי שכונתי?

סבי ענה בפשטות, “לא משנה, העיקר שתהיה לי עבודה.”

אמי תמיד אומרת שהיו לסבא שני מצבי צבירה: מאוזן ומאונך. הוא היה אדם עובד. כמעט ולא תועד יושב מימיו, אלא אם נסע או אכל.


והנה נעצרה לה משאית ואספה את הזוג הצעיר ולקחה אותם לבית מספר 116 במושב עלמה שבגליל; בית בן שלושה חדרים וחצי, בלי חשמל, עם בית שימוש חיצוני מפנק המספק שירותי כריעה לכל בן ובת ישראל המבקשים לכרוע על אדמת הקודש.

ושם התוודע סבא לעולם החקלאות. לאחר חיים של אדם בעל ממון, בהן ראשו אינו מלומד בעבודת כפיים וכפיו אינן מורגלות בהפיכת אדמה, גידל סבא כל עץ שאפשר להעלות על הדעת. היו לו מני מטעים, פרדסים וכרמים והיה לו גן ירק גדול לו קרא “המגרש” מלא בכל טוב, כולל הדלעות הגדולות ביותר. אילו היה רואה נחש או חולדה המסכנים את היבול, דריכה מהירה אחת בלי רגע של היסוס, והיצור משיב נשמתו לגנזי מרומים.

אבל חקלאות והרג מזיקים לא היו התחומים היחידים אליהם הרחיב אופקיו. בחצר הבית ניהל סבא לול של עופות. הוא גידל אותן מהיותן אפרוחים בבית אימון, ועד לבגרותן. סבא גם היה טוב עם הידיים. היה סנדלר מוכשר ומעולם לא קמה הנעל שיכולה לעמוד מולו. בזמנו הפנוי, שמא חלילה יעז לישב, היה שומר על המטעים או מכשיר שטחים לנטיעות. כך היה, אהב את האדמה בכל נפשו, בעיקר את אדמת הארץ. עם חריצותו המופלאה פרנס ארבעה ילדים, ולא בקלות. זאת ועוד, עברית קשה שפה, והיה עליהם ללמוד אותה מאפס. בגילם זו היתה משימה לא פשוטה, וכך נגזרה על סבי וסבתי גזירת הבערות.

כשהחל לחוש ברע ורגלו התנפחה, אסר עליו הרופא בכל תוקף לעמוד עליה. היה עליו לשבת על הכורסא עם רגל מורמת מבוקר עד ערב. מי שמבין את הטעם, מה פירוש לשיכור לא לשתות, לאיש מכירות לא לדבר ולסופר לא להגות ברעיונות - זה יעריך נכונה את מצבו. וכך המשיך לקום בחמש בבוקר ולעבוד על רגלו הנפוחה. סבי עקשן היה בדעתו, שהרי לעמוד אתם יכולים לאסור עליו, אבל לעבוד? להוציא פרי מן האדמה? מי הוא שיעכב?

את השיר “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”, שר לי על מיטת בית החולים. דודתי שמעה אותו מבעד לאפרכסת הטלפון והסבירה לי את משמעות השיר. כמה נפלא עשה לי בלב. מותו היה מכה גדולה עבור כל המשפחה.

כמה שנים לאחר שסבא הלך לעולמו הזדמנתי לעלמה עם בן זוגי. קרעים עזים של כחול בתוך מסך עננים שגונו לבן בוהק; חשרות עבים מקיפות את החצרות; קו הרקיע הכנוע של הגליל; בתים מצטופפים כעדרי כבשים מבוהלים בין השדות. אחרי מעל שני עשורים, נכנסתי מבעד לשער ועמדתי מול הבית, שכעת היה שטח בנייה. בסבך עצי הזית המקיפות אותו, בדרך המוליכה אל המשק לרקע קרקורי העופות, בואכה שער הכניסה, רוחשת ותוססת רוחו של סבא בכל עוצמתה. בלול וברפת, מעל הגגות ועל השבילים בהם הלך עם כלבו בובי, עם הסוס, עם הפרות. מרגישים שעזב, שהסוליה של המושב נתלשה ממנו ואין הסנדלר שיתקן. אך עדיין נותרה בעקבותיו התחושה שעודו מנשב בין ענפי העצים, חבוש כובע ברט, דואג להם במסירות, מוציא מדי פעם את ממחטת הכיס שלו ומנגב את הזעה. לא בכדי, שם ביקש להיקבר.



בעודי עומדת שם, התפענחו לי בבת אחת שלוש חידות.

האחת, מה הניע את סבא, שרוב חייו חי כבעל אמצעים, לעזוב את כל רכושו וירושתו ולעלות ארצה? השניה, איך הצליח לחספס את ידיו העדינות ולטפח משק שלם בעזרת אפס ספרי לימוד או ניסיון? והשלישית, למה המשיך סבא לעבוד ללא הרף עד יום מותו, בלי לחשוב על פרישה מעולם, גם כשרגליו בגדו בו?

שלושתן נענות על ידי אותם שלושה מנועים שואגים: אהבת הארץ. משפחה. טבעו.


אם כוונתו בשיר “אבן מאסו הבונים” אכן היתה מה שחשבה דודתי, אני חושבת שטעה. אבן הפינה היתה סבא בעצמו, והגעגוע אליו שמטפס מקצה הבהונות למעלה למעלה אל קצה גבול היכולת, כמו מיתר לא מכוון, לא נותן מנוח.



235 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו