פרא אציל / דודו בוסי

אלי, או בכינויו, שמניאק, גר בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. הוא חי עם אמו, סימה הקריזיונרית הנגמלת, ובעלה הערס האגרסיבי, יפת. אביו של אלי הוא אמן יפה-נפש, שם-טוב שמו, והוא גם ניצול השואה העיראקי היחיד בעולם. סביבו, אלי אוהב לכרכר, ואחר אנה, אהבת נפשו, לחזר. את משקלו הוא אט אט מקיא בין דפי הספר עד שלא נותר ממנו הרבה מלבד שובל של סירחון.

אתחיל מהטוב.

שם הספר והכריכה שניהם יפים ומסקרנים. הם תשעים אחוז מהסיבה שפתחתי אותו. חבל שהקשר בין תמונת הכריכה לעלילה הוא כמו הקשר בין אייל הכרמל לדואר ישראל – אין כזה.

הנושא הכללי עוצמתי, מעורר חמלה וסלידה גם יחד, מתכון מצוין להנאה צרופה. לדעתי, הבעיה העיקרית של הספר זו ההגשה.

השפה הדלה לא מצאה את משלבה; היא טיפסה והתגלגלה מעמוד לעמוד, בלבלה והכעיסה אותי. פעם אחת, אלי הוא פרא שזורק סלנג רחוב באותה כמות שבה הוא מקיא, וכעבור עמוד וחצי הוא שילוב של הסבתא מאחוזת דאונטון ומנחם פרי. מעביר ביקורות חריפות על ספרים ויכול להירשם כחבר פורה באתר סימניה. לא הבנתי אם מדובר בנסיון חתרני כושל של הסופר להבליט את ההסבר מאחורי הכינוי שהעניק לו מורו, פרא־אציל, או עצלנות גרידא.

דבר אחד היה אחיד בסיפור הזה, והוא חוסר האחידות, בעיקר בקצב הסיפור. עניינים של מה בכך זכו להארכת זמן ומריחה אל מעבר לשוליים, וסצנות חזקות הוגשו כסטירת לחי לא מספקת.

המוזיקה המטעה הורגשה מההתחלה האיטית הלוקחת את זמנה, דרך האמצע, שם הטמפו קפץ לשיא בבת אחת, ועד הסוף המפיל מהכסא. מנמנום אחר צהריים באי קאריבי, אתה מתעורר ומוצא את עצמך בורח מהוריקן אכזרי. לא היה ניסיון להתאים ולהטעים את הקצב מסצנה לסצנה, לספור פעימות או אפילו לזייף את זה. לפעמים זיוף מעודד ביצועים.

יכול היה להיות ספר נפלא, אבל הוא בלגן. חבל שאנשים מתעקשים לבשל לפני שהם לומדים להדליק את הגז.

לקריאת הסקירה באתר סימניה