קופסה שחורה / עמוס עוז

בילדותי, היתה לי חברה רוסיה, עולה חדשה. היא היתה רזה כמו ענף ולבנה כמו שמנת עם טעויות בעברית שאף פעם לא תיקנתי באנוכיותי המשועשעת.

יום אחד, הגיע השכן שלנו, רופא שיניים פרטי. בחור ערבי ששתי בנותיו היו לעתים מצטרפות למשחקינו בחצר. לדוקטור אביהן, לא היה שום דבר נגדנו. להפך, משפחתי היתה בין לקוחותיו ודודי היה בתהליך שתלים אצלו שסיבסד לו, אני מנחשת, נתח מהמשכנתא. אבל את "רוסיה", כפי שכינה אותה – לא אהב.

הוא נכנס אל החצר, ודבר ראשון קרא אל בנותיו, “תעאל להון!”

הן רצו אליו, ואנו נעמדנו דום.

“ואת,“ הוא הצביע אל חברתי, “את, רוסיה, למה את כאן כל הזמן? את לא שייכת לכאן. לכי הביתה שלך, אל תתקרבי יותר אל הבית הזה או אל הבנות שלי.”

אף פעם לא ראיתי אותו זועם כך, היה אדם רגוע. העובדה שהעיר לה לא לחזור לבית שאינו שלו, לא עוררה בי מחאה. הייתי המומה מדי והסתכלתי בחברתי עוזבת, רצה לביתה.

היא לקחה קשות את סרטו שובר הקופות של הרופא ולא חזרה לבקרי. כמה ימים לאחר מכן, הלכתי לבית דודה, שם התגוררה מאז עלתה לארץ, ודפקתי על דלתו. שאלתי היכן היא, האם תרצה לצאת לשחק.

הוא נראה מופתע, “לא ידעת?” שאל, “היא חזרה לרוסיה.”

כמובן שלא ידעתי. ביקשתי את הכתובת שלה ברוסיה, והוא נתן לי אותה בנדיבות בליווי כוס לימונדה קרה.

מאז, הפכה חברתי הטובה מימי ילדותי לחברתי לעט. נהגנו לכתוב זו לזו. היא כתבה יפה מאוד בעברית ואף נהגה לשרבט פה ושם ציורים משובבי נפש. כתבנו זו לזו על כל מה שעבר עלינו, הסבירה לי שהוריה הפתיעו אותה עם כרטיס ושאלה מה שלום “הערבי הדוקטור”.

יתכן שזו הפעם הראשונה שהיה קהל לכתיבתי. אלה לא היו חצאי מילים בתערובת פרצופים, כמו שאנשים עושים היום כשהם מתכתבים בטלפון. כשיושבים מול הנייר וכותבים, הוא לא שופט ולא ממהר. יש זמן להתנסח בלי הסחות דעת. אף אחד לא רואה אותך מקליד/ה, לא קוטע אותך, יש אפשרות למחוק ולנסח מחדש. ואז לשלשל לתיבה, ולחכות שיגיע המכתב. לבדוק כל יום את הדואר. איזה כיף היה אז למצוא מכתב הממוען אליך, ההתרגשות היתה בעיצומה. הייתי עוצרת את כל מה שאני עושה ומתיישבת לקראו. אני בטוחה שאם אשוב לבית הוריי ואפשפש קצת פה ושם, אמצא את המכתבים ואגלה עולמות שלמים שפרחו מזכרוני.

ואז, הפסקנו. יום אחד היא פשוט לא חזרה לכתוב, אני מניחה שהתבגרה, עברה דירה או אולי פתחה חשבון בפייסבוק. כנראה שלעולם לא אדע.

קופסה שחורה זהו רומן מכתבים, הוא גרם לי להתגעגע לימים ההם. למזלי, נולדתי כעשור לפני שדואר ישראל הומר לחברת שליחים של אמאזון, ועידן האינטרנט החל במסע השמדת האינטימיות.

דחיתי את כתיבת הביקורת הזו כבר בערך שבוע. חזרתי וקראתי מכתב פה ומכתב שם, לא הצלחתי להשתחרר מהם, והנה אני מוכנה.

שרשרת המכתבים המלווים את הקורא לאורך כל הדרך הם כקופסה שחורה במטוס. פותחים ומנתחים את כל הפערים לנגד עיניך.

הרומן מגולל, בצורה מופתית למדי, את סיפורם של אילנה ברנדשטטר ושני הגברים בחייה. יש לנו את מיכאל (מישל) סומו, בעלה הנוכחי, איש ימין מסורתי על גבול הדתי ההולך ומתחרד, הרואה שליחות בפדיון כל שטח בארץ ישראל השלמה, ובתם המתוקה יפעת. מעבר לים, הרי הוא אלכסנדר (אלק) גדעון, הגרוש, המחושב, הצונן, החוסך בהשתפכויות, דוקטור וכן איש צבא קבע בעברו החי בחו”ל שנתן לה, לפני שנים, בן סורר ומורה בעל נפש חופשיה ושגיאות כתיב מלוא הטנא, בועז. מדי פעם ישנם מכתביו של עוה”ד מאנפרד זקהיים המלוטש, הרואה עצמו כיועצו המשפטי והפיננסי של אלכס, וכמו כן, אביו הרוחני.

אילנה לא מסוגלת להרפות מאהבתה הראשונה, אלק. היא סבלה מיחסו והתעללה בו, כפעולת גומלין. אחרי שנות שתיקה היא כותבת לו מכתב ובו מתחננת לכסף. הוא נופל ברשת מכתביה העוגבניים והמצליפים, מה שמתחיל סדרה של התכתבויות החושפת סודות וזורעת רעל וארס על המשפחה השבורה כולה. סיפורים מהעבר מפתחים תמונות חדשות בחדרי מחשכים, מלחינים כל פעם הרמונית פרשנויות חדשה.

אהבתי את כתיבתו של עוז ברומן זה, יש בה את היופי והפואטיות הרגילות בספריו, ויש גם מעבר. ישנו שילוב של רחשי אהבה ושנאה שאין להם היכן לקונן. הייתי סקרנית לקרוא כל פעם את המכתב הבא, מה שלא אפשר לי להניח את הספר מהיד.

הרבה נושאים עולים במהלך חליפות המכתבים המפזזים מיד ליד. דת, ציונות, גזענות, יחסי עדות, אך הם לא מיקדו את תשומת הלב. תשומת לבי היתה מפוקסת על הדמויות ומערכות יחסיהן והן לרגע לא יצאו לי מהלב. בעיקר אלכס הקר והלקוני שלקח לי קצת יותר זמן לפענח.

זה נשמע לי כמו אתגר קשוח, לכתוב רומן מכתבים. עוז עשה זאת בכישרון מעורר הערצה. הוא שמר על קולות שונים אצל כל אחד, ועדיין שמר על איזון ביניהם. רצף האירועים היה אמין ביותר. לרוב הצלחתי לאתר גם את השקרים, המניפולציות בין המילים או ההתרסה. אני הייתי הקוסמטיקאית, והמכתבים – ראשים שחורים.

שני דברים איכזבו אותי ברומן הזה. אמנם לא דרסטיים אבל שווים ציון.

הראשון הוא דמותה של אילנה. מה קורה עם הדמויות הראשיות הנשיות בספריו של עוז? הן דרמטיות עד כאב, קוראות לשינוי ולא מרוצות מהחיים שלהן אבל גם לא עושות עם זה שום דבר, נותנות לאחרים למשוך בחוטיהן ולרוב מתנהגות בצורה מושחתת.

הדבר השני היה הסוף. אולי אני טועה, אבל הרגשתי שעוז לא ידע לאן לפנות. ואז, הספר פשוט נגמר. פתאום. אני זוכרת שסגרתי את הספר וחשבתי לעצמי, “איפה שאר המכתבים? עוז חייב לי עוד כמה מכתבים.”

בשורה תחתונה, הספר ייצר בי כמויות מפלילות של דופמין למן ההתחלה ועד הסוף, ועל כך אין לי אלא לתת לו חמישה כוכבים ולהמליץ בחום.

לקריאה באתר סימניה