רק סיפור
לכל מי שאי פעם אמר לי שאני חיה בעולם מדומיין כי אני כותבת ספר שכולו המצאה שלי, אני רוצה להגיד שזה נכון, ואני מצטערת אם זה מפריע למישהו.
ההמצאה האהובה עלי היא אותם סמלים עתיקים שכאשר מניחים אותם אחד ליד השני, הם מרכיבים משמעות. כולנו משתמשים בהם בזו הפלטפורמה. אני משתמשת בהם בעיקר כדי לספר סיפורים.
אבל המצאות לא חסר. ואני לא מדברת על המצאת הנורה, למרות שהיה רעיון כל כך טוב שהוא נהיה הסימן לרעיונות טובים, אלא על הכל מהכל.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, הוא בונה קתדרלות, בתי כנסת, מסגדים, בתי משפט, בנקים, בתי סוהר, בתי ספר, מפעלים, אוניברסיטאות, ומה שמדהים זה שלבניינים האלה נכנסים אנשים מכל מני מקומות, נפגשים ועושים בדיוק את אותם הדברים, בלי להכיר אחד את השני.
רובם משרתים פוליטיקה, דת, גבולות של מדינות, ממשלות, ערים, רשויות, מנדטים, כולם סיפורים טובים ומשכנעים שהומצאו בקפידה ושהתחברנו אליהם מאוד.
כדי להשליט סדר על כל זה, המצאנו את החוק, שמבוסס ברובו על זכויות האדם.
זכויות אדם הן אותו סיפור מרתק איתו אנחנו מתרצים דברים שעשינו ואמרנו, ועליו אנחנו סומכים שיקיים את הצדק.
הצדק הוא המצאה קלושה למדי המנוהלת על ידי הפרקליטות ומבוססת על חתימות.
החתימה היא המצאה שהחוק מכבד,
והחוק הוא המצאה שחייבים לכבד.
עוד דבר שחייבים לכבד זה אותו רב מכר עתיק יומין שלנצח יככב במערכת החינוך. נו, זה ששמו הוא ראשי תיבות והוא מספר את סיפור חייו של אלוהים. ספרות מופת, ממנה צמחה כל המסורת הדתית, או במילים אחרות, לחץ חברתי של אנשים מתים.
ואז יש פיסות נייר חסרות ערך שאי אפשר לאכול או ללבוש או להתחמם בעזרתן, והן מסובבות את כולנו על האצבע הקטנה. וזה הסיפור הגדול מכולם, כי לא כולם מאמינים באלוהים או בזכויות אדם או בלאום, אבל כולם מאמינים בכסף.
כל ההמצאות והסיפורים האלה עוזרים לנו להתקיים בחברת בני אדם אחרים, הם גם הסיבה לכל רצח עם בהיסטוריה, לכל שחיתות, לכל גניבה והונאה, לכל שנאה ולכל טירוף.
אז אני חיה בעולם מדומיין, כי אני כותבת ספר שעלילתו המצאה שלי. אבל אני וקוראים וכותבים אחרים יודעים שמדובר בסיפור.
רק סיפור.
