• מוריה בצלאל

שנת חורף

הגענו ללונדון. זה היום השמיני לבידוד, ואנחנו עדיין בריאים ושלמים.

חברי הטוב, פפאיה, שאל אותי האם אני טסה ללונדון כי המצב בארץ זוועה ואני מנסה להימנע. רציתי להגיד שכן, זו הסיבה, אבל אמרתי את האמת. רציתי קודם לודא שאני אכן יוצאת מדרום אפריקה, שם טיסות לארץ מתבטלות בערימות ואין לי שום שליטה על חיי. מלונדון, יהיה קל יותר לטוס.

כמובן שהעדפתי לחזור לארץ. קודם כל, כי בתקופות של קונפליקט עולמי, תמיד עדיף להיות עם האנשים שלך. הסיבה השניה היא שהחורף רודף אותי עד חורמה. אני אוהבת חורף, אבל אחרי כמעט שנה של חורף, הגוף זקוק לשמש. הייתי תקועה בדרום אפריקה כשהקיץ הגיע לסיומו. עכשיו החורף מסתיים שם, ואני בלונדון, היכן שהוא מתחיל. עד שאהיה בארץ, יהיה דצמבר. חורף. חורף כל הזמן ובכל מקום, מעל ומתחת לקו המשווה, מאחוריי ומצדדיי.


גשמים יורדים כאן ללא הפסקה מאז שהגענו, וזה הכניס אותי לאווירה לשבת ולכתוב ולשחרר קצת קיטור.


אז הטיסה היתה סוריאליסטית, יותר מהצפוי. לא רק הקהל רעול הפנים והריחוק החברתי הגורמים לך להרגיש כמו אחד מני כבשים בדרכם אל בית המטבחיים. אלה בעיקר חברות התעופה שלקחו את ההנחיות קצת רחוק מדי. הזכות הבסיסית לשתות משקה או כוס קפה במטוס נלקחה מאיתנו ללא התראה. במהלך 16 שעות, הגישו לנו שתי לחמניות, כל אחת בגודל של כדור טניס. ואז, בביקורת גבולות, אתה נשאל אם אתה חווה חולשה או כאב ראש. אתה רוצה לומר, ”כן. לא אכלתי ביממה האחרונה.“

בדרך כלל, אני לא נוקפת בשמות. אני חושבת שזה לא בוגר וזה גם לא עניינו של אף אחד. אבל בכל זאת, אחרי טיסה כל כך לא נעימה, אני בטוחה שגם טורקיש אירליינס יוכלו להתמודד עם קצת חוסר נעימות. הגענו ללונדון מורעבים ומותשים בשיאו של גשם שוטף.

כמו חברות תעופה שחוסכות בימינו במחירי מזון ושכר לדיילים, כך גם ממשלות משתמשות במצב הנוכחי לטובתן. מצבי חירום תמיד היו, כך נראה, הזדמנות לניסויים. כאשר הרשויות מכריזות על מצב חירום, הן יכולות להפר את הכללים של עצמן. בדרום אפריקה, למשל, התושבים שודרגו לעכברי מעבדה כאשר אסרו על מכירה של אלכוהול וסיגריות. סוג של בואו-נראה-מה-יקרה. אנשים מבולבלים; הם לא יכולים להבחין בין תקנות שנועדו לשמור על בריאותם, ותקנות שנועדו לתמוך באינטרסים ממשלתיים.


תמיד התייחסתי לפוליטיקה, כמו לדת - כאל פילטר. רלוונטי, בימים אלה של קפסולות. הדרך שבה הדת עובדת והדרך שבה הפוליטיקה עובדת היא שהן גורמות לך לראות את העולם עם הרבה הגדרות ברירת מחדל שהופעלו עוד לפני שנולדת, והעולם מאפשר לך לשנות את ההגדרות במסגרת האופציות הקיימות. כמו טלפון חדש, אם תרצו. או כמו להגיד לילד, ”אתה יכול להתקלח לפני או אחרי ארוחת הערב.“ הוא חשב שיש לו ברירה, אבל הוא עדיין יירטב.

זה מבחינתי העולם; עכשיו ותמיד היה. הדבר קורע הלב הוא שזה לא שיש לך, כמו שאנשים אוהבים לעיתים קרובות להאמין, את החבר'ה הטובים והחבר‘ה הרעים, והרעים יודעים שהם הרעים בעודם פורצים בצחוק מרושע חזק עם אפקטים של הד. בינתיים, החבר‘ה הטובים מסתכלים מעבר לגבעה ואומרים, "כן, הם בהחלט החבר‘ה הרעים, ואנחנו בהחלט החבר‘ה הטובים. עלינו לעצור אותם ולעשות את הדבר נכון.“

וזה שובר את הלב. כי פוליטיקה, כמו דת, זה בעצם קבוצות מפולגות של חליפות שעושות טעויות ועושות את זה כי הן חושבות שזה נכון. הדבר העצוב באנשים הוא שככל שאתה נכנס לראשם יותר, כך אתה מבין יותר שאין טובים ואין רעים, רק אנשים שלימדו אותם להאמין שהצד שלהם הוא הנכון. איזו טרגדיה זו להיות אנושיים.


וזה, לדעתי, הצד החיובי של כל מה שעברתי. שננעלתי מחוץ לארצי והיה עליי להסתובב אבודה בעולם ויראלי. אם הייתי בבית, שקועה מעל הראש בתוך שכירות ואבטלה ולא הייתי חופשייה לטייל ולשכוח מכל זה, הייתי משתגעת. כשאני לא יכולה או מעוניינת להילחם במשהו, כמו דפוס התנהגות או מערכת הפעלה שלא מתאימה לי, אני מפנה עורף והולכת. אני מכבה את הטלפון. ואני יכולה ללכת לאן שאני רוצה, במסגרת האופציות הקיימות.

מי ייתן וזה יהיה בקיץ, הפעם.



15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר:

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו