בבית

אני בארץ. בגליל. אני בבית!

איפה שהדברים קורים הרבה יותר מהר. האינטרנט מהיר, השיחות מהירות, אנשים מהירים לשפוט. הזיכרון קצר, הפתרונות זמניים. הכול מחולק לשחור ולבן, שמאל וימין, טוב ורע, הכול המתערבב בתוך הרעש, אבל דווקא פה שומעים כל שתיקה ושתיקה. הום סוויט הום. כמה חיכיתי, כמה התגעגעתי. רציתי לחזור קודם, אבל כל העניין עם דרום־אפריקה דחה את זה והגעגועים רק גדלו.

הגעתי לכאן ונישקתי את האדמה. זה כל כך בודד, לנדוד, רחוק מהמדינה, מהשפה, מכל העולם הזה שנבנה סביבך כל החיים. כל כך קשה לנשום כשאת רחוקה כל כך הרבה זמן. לפעמים זה מדהים להרגיש את הדקירות והעקצוצים. מפתיע, כואב, אבל מרגש.

אין שום דבר אחר שמרגיש ככה, אחרי יותר מחצי שנה של מרחק.

כששואלים אותי למה עזבתי את הארץ, אני תמיד עונה אותו הדבר – על מה אתם מדברים? מעולם לא עזבתי. אדמה עוזבים רק בלב. ועוד אדמה כמו שלנו, שבה החיים והמתים עסוקים בלי הפסקה בהגנה הדדית, שבה הזמן רחב והמרחב לינארי, וכולנו מחליפים תור בלהציל זה את זה, הלוך ושוב, לנצח – זו אדמה שלא תעזוב את האדם.

הגעתי לכאן לפנות בוקר, ועכשיו אני בגליל, בבית הוריי. הימים הראשונים נמחקו לתוך עבודה שהצטברה מפאת הטיסה. מכיוון שהזמנתי את הטיסה בתקופה שלא היה ברור מה יהיה מבחינת העסקה, חששתי שאם תפרוץ שוב מלחמה, יבטלו את הטיסה. לכן, הזמנתי אל־על; הם היחידים שלא מבטלים. אבל לצערי, אין להם טיסות נוחות מליסבון. תמיד אמצע השבוע, תמיד בלילה, תמיד נוחתות עם לפחות שני ימי עבודה מפוספסים. טיסות לארץ הן כמו טמפולינה, גם אם מצליחים לנחות נכון, זה יכול להיות על הפנים.

ובמיוחד במקרה הזה. כבר בבוקר הראשון, הייתי אמורה לנסוע צפונה ולעצור בדרך בלב־המפרץ, אבל שיניתי את התכנית ברגע האחרון. בדיוק באותו בוקר, באותו זמן – היה שם פיגוע. במוצאי שבת האחרון, תכננו אחותי ואני ללכת לאיזה מרכז קניות, ביטלנו. באותו ערב, היו שם יריות על רקע פלילי (טוב, בלילי). בקיצור, שבוע כזה של ברוכה השבה.

אבל השבוע לא רק רצתי בשדה מוקשים. גם הייתי עטופה באהבה ישנה ונצחית. משפחה, אהובים, קרובים ורחוקים. הוריי, אחיותיי. אחייניי המתוקים שגדלים מהר מדי מאחורי גבי והפכו לאנשים קטנים שבעיותיהם, סיפוריהם, אהבותיהם – הכול גדל איתם.

מחר, אני עוברת לדירה זמנית בצפון תל־אביב, שם נהיה עד שנמצא מקום לטווח ארוך יותר. בעלי עדיין בליסבון; אחיו הגיע לבקר והם מבלים להם. ביום חמישי בבוקר, הם יינחתו יחד בארץ, הוא יגיע לדירה ושוב נתאחד.

התוכנית שלי פשוטה אבל מוקפדת:

להגיע לתל־אביב, להתקלח, לישון שבוע וחצי.

זה אמנם מעט, אבל זה יאלץ להספיק.