החרובים שלנו
מיכאלה היתה הדבר הכי טוב שקרה לי מאז ששברתי את הרגל בכיתה ג‘, מה ששחרר אותי משיעורי ספורט למשך שלוש שנים בכל פעם שזייפתי כאב.
להתחיל עם בנות מעולם לא היה הצד החזק שלי, ובדרך כלל זה הסתכם בכך שפגעתי בעצמי. תעיד על כך כל יתושה שאי פעם זמזמה סביבי, ושמצאתי עצמי מוחא לה כפיים וסוטר לעצמי עד חורמה. רק שבניגוד אליהן, מיכאלה היתה מצחיקה ויפה; היה לה שיער בלונדיני גלי כשל כוכבות פופ שכל הבחורים מזילים עליהן ריר. מהדרך בה הסתכלה בי, ידעתי שגם היא אוהבת אותי. נתתי לה כל מה שחשבתי שתרצה. כשחיפשה עיפרון נתתי לה חמישה. כשאחד הספרים נפל מידיה, הרמתיו והצעתי לסחוב עבורה את כולם. אילו העיפה מבט בבחור אחר, הייתי משתגע. אבל לרוב הייתי רואה ואינו נראה, ובכל פעם שמצאתי את המקום הטוב ביותר להתחבא בו, ידעתי שעוד לא מצאתי את המקום הטוב ביותר להתחבא בו. לפעמים עקבתי אחריה עד ביתה, מוודא שאינה עוצרת בבית של מישהו או פוגשת איזה בחור מאחורי גבי; לא אהבתי רק אותה, אלא גם את עצמי קצת יותר כשהיתה שלי.
עד ששברה את לבי. זה היה יום חמישי שטוף שמש. אכלתי גלידה על ספסל בפארק, עקבתי אחריה בניחותא כשראיתי אותה מנשקת בחור אחר תחת עץ החרוב; ראש קלבסה בלונדי מטומבל שנראה כמו אחד מאותם כוכבי פופ שלרוב מתגלים כהומוסקסואלים. זה היה העץ שלנו; תמיד עקבתי אחריה על הספסל הזה כשישבה עם חברותיה תחת עץ החרוב הזה. לא האמנתי שהעזה לנשקו דווקא תחתיו. האין לה מצפון? כאב לי שלא סירבה לנשיקתו וכאב לי שרציתי להראות כמותו. היו לו שרירי חזה שידעתי שלעולם לא יהיו לי כל עוד הספורט שלי הסתכם בכפיפת בטן אחת בקימתי מן המיטה. ואז רציתי שהיא תמות, ואז רציתי שהוא ימות.
בימים שלאחר מכן נהניתי בזמני הפנוי לחשוב על דרכים מעניינות בהן הוא עשוי למות השבוע. הוא יכול לטבוע בשבת כשיסע לחוף הים עם משפחתו; ייסחף ויעלם באופק, הרחק ממיכאלה היפה שלי. אולי במוצאי שבת תשכח אמו לכבות את הגז והבית יתלקח. כולם יברחו בצרחות, אבל הוא ישאר בחדרו עם אזניות ויישרף חי. אולי ביום ראשון ראשו הבלונדי ינצנץ תחת קרני השמש ויסמא את נהג האוטובוס, והוא יידרס. ככל שהמשכתי לחשוב על דרכים מספקות בהן יוכל למות, התחלתי להנות מהמחשבה להמיתו בעצמי. אני יכול להרעילו או לשכור צלף שיירה בו מרחוק. אבל לא רציתי שימות כגיבור, עם כדור בחזה. כולם יגידו, "הוא בטח נלחם על חייו, איזה גיבור." והיא תבכה על גופתו. רציתי שזה יהיה מוות מביך, שכולם יגידו, "חבל עליו, על כריסטופר. אבל איזו דרך למות... הוא בטח לא היה נער מבריק במיוחד.“
בכל פעם שראיתיו צועד ברחוב עם ההליכה השחצנית והשרמנטית והחיוך המנופח, חשבתי איך יוכל למות ממש אז, ואיך אוכל אני לעזור. אם אקח סכין ואדקור אותו בגבו, זה יהיה מהיר, אבל אין לי אופי של מחבל. למרות שזה יהיה לטובתי. הרי גן העדן של מחבלים הוא הגיהנום של בתולות, ואולי אפגוש שם את מיכאלה שלי. היא בטח הולכת לגהינום על איך שהתייחסה אלי. אך לפני שאמות ואפגוש את אהובתי, אשב בכלא עד שאהיה זקן ערירי וכבר אשכח מי היה כריסטופר. ישאלו אותי, "על מה אתה יושב?" ואני אגיד, "היה בחור... כריסטיאנו או כריסטובל או משהו כזה, אני חושב שדקרתי אותו… או שהיתה זו תאונה? אני לא בטוח. הזיכרון שלי לא מה שהיה."
אבל אני חסיד גדול של סרטים, ובכל פעם שמישהו נרצח במותחן, החשוד העיקרי הוא בן הזוג הנבגד. אז החלטתי שלפני שאתכנן את מותו הסופי, עליי להיפרד ממנה.
ישבתי על הספסל בפארק וחיכיתי שתבוא להתיישב תחת עץ החרוב שלנו, המוכתם בנשיקתם. כשהופיעה, ניגשתי לקראתה ושיננתי בראשי, ”מיכאלה, אני נפרד ממך כי את הולכת ומנשקת בחורים אחרים בפארק תחת העץ שלנו ואני לא מעריך את זה.“ ניסיתי להישמע כמה שיותר בוגר, ”מיכאלה, אני נפרד ממך כי את הולכת ומנשקת אנשים… לא אנשים, בנים. בנים אחרים… בחורים אחרים בפארק תחת העץ שלנו ואני לא מעריך את זה.“
היא נופפה לעברי. החיוך שלה היה מתוק כאשר הורתה לי לשבת לצדה. כמעט ביטלתי את כל העניין וחייכתי חזרה כשמשהו פגע בכתפי. זה היה אותו כריסטופר, הוא פגע בי כשחלף על פני בריצה והתיישב לצדה. הם שוב התנשקו. היא אפילו לא מחתה, אף על פי שעמדתי ממש מולה. איזה מן אדם חולני יבגוד כך, פנים מול פנים? הרגשתי שאני אפילו לא מכיר אותה.
עמדתי מולם ואמרתי, ”מיכאלה,“
היא הרימה אלי מבט, ”כן?“
”אני נפרד ממך.“
”סליחה?“
”כי את הולכת, ומנשקת חברים אחרים, בנים, אה… אנשים בפארק, תחת החרובים שלנו... העץ שלנו. אני לא מעריך את זה.“
היא הישירה אלי מבט מבולבל, ולאט לאט אמרה, ”החרובים שלנו?“
ואז מבטה התבהר והיא פרצה בצחוק מתגלגל. כריסטופר נראה מובך, ועיניו קיפצו בינינו ככדורי פינג-פונג. עיניה היפות נצצו, צלם של עלעלים פיזז על צווארה. הנצחתי במוחי את מראה המלבב, צוחקת לה תחת הגזע, מוקפת חרובים.
המתנתי שתסיים ואמרתי, ”להתראות.“ ופניתי משם בהליכה נוקשה, למרות שרציתי לרוץ.
מאחוריי, שמעתיה אומרת, ”לא יודעת מי הוא, עוקב אחרי כל הזמן. אין לו חיים.“ והמשיכה לצחוק.
אבל חיים היו הדבר האחרון בראש שלי. פניתי להעיף מבט אחרון, והשניים קמו. היא נעלה נעליים לבנות, טפחה על שמלתה הכתומה ולקחה את ידו. הם רצו לכביש. עמדתי והתפללתי שאוטובוס יגיע וייכנס בהם ויחסוך לי את העבודה. ואוטובוס אכן הופיע, אבל נעצר והניח לשניים לחצות בבטחה.