"את כל החיים מתכננת לעבוד בבית קפה או שיש לך תכניות גדולות יותר?"

"אני רוצה לכתוב," אמרתי בלי לחשוב, "לחיות מהכתיבה."

זו שיחה שניהלתי בבית קפה שכונתי בו עבדתי. החזקתי את המקום בבקרים, טבחית, מנקה, מלצרית, מארחת ושוטפת כלים, כל כולם כלואים בתוכי ויוצאים לעבוד לפי הצורך.

היה לי שם לקוח קבוע, נקרא לו ש'. שתיין אספרסו מקסים שתמיד מצא מה להגיד. כל פעם שיצאתי להפסקת סיגריה והוא נכח, נהגתי לשבת איתו ובמהרה מצאתי את עצמי נסחפת ומעשנת חמש ברצף. ש' היה זקן, חולה בסוכרת ובעוד מיני חולאים שהעדיף לא לדבר עליהם. אני אומרת היה, כי לצערי, הוא נפטר בשנה שעברה.

"נו, זה חלום יפה," הוא אמר, "אבל יש מרחק גדול בין לרצות ללעשות. מה את עושה עם זה?"

"אני שולחת חומרים מדי פעם למקומות שונים, מגזינים, אנתולוגיות... אבל הרומן שלי עוד לא גמור." אמרתי, ואז נשענתי קדימה כממתיקת סוד והוספתי, "אנשים כל הזמן מציעים לי להעלות חומרים לאינטרנט, אבל מה לי ולאינטרנט. אין לי פייסבוק ואני שונאת מדיות חברתיות." חזרתי להזדקף בכיסאי והוספתי, "חוץ מזה..."

"מה?"

"מה אם אצליח? זה חושפני, פתוח לכולם. מה אם איזה אקס שלי יקרא אותי, מישהו מהשכונה בה גדלתי, או אל מלא רחמים... ההורים שלי. פעם יומן אישי היה באמת אישי, היית כועס כשמישהו קרא. היום אנשים כועסים אם אף אחד לא קורא."

הוא צחק, "רוב האנשים מפחדים להיכשל, להתגלות כחסרי כישרון, ואת מפחדת להצליח? וגם אם תצליחי בעתיד, בתור סופרת, את חושבת שעדיין תהיה לך פרטיות?"

 

בזמן שהדליק לעצמו סיגריה נוספת, חשבתי. לפחות עולם הספרות שייך לסופרים שלרובם מגיע התואר. הרשת לעומת זאת, היא המקום הכי זול להעלות אליו חומרים שעבדתי עליהם כל כך קשה. אותה רשת שבה ילדות בנות 14 כותבות פוסטים עצבניים על לק ג'ל שלא החזיק מספיק זמן. מספר פעמים ניסיתי להתקבל לעיתונים. עיתון זה דבר שמאפשר לך ללמוד לכתוב, לחקור את העולם, לראות הכל בבת אחת אבל גם לפרק לגורמים. אוכל לשפר את יכולות הכתיבה שלי וגם לקבל על זה תשלום, אבל נסיונותיי לא צלחו. החומרים שכן התקבלו, נענו לרוב בהתלהבות, אבל פורסמו בספרים או עיתונים שאיש לאשמע עליהם. נכלאתי עמוק אי שם בתוך משולש הברמודה של אוקיינוס הספרות, ולצאת משם דורש... המון אומץ. לקחתי שאיפה מהסיגריה, באותה הזדמנות אוגרת את הכוחות להודות במה שאיש אינו אוהב להודות, "אני מפחדת."

ש' הסתכל עלי כמה רגעים ואז אמר, "את יודעת, כשהייתי צעיר הייתי מת מפחד לדבר עם בחורות."

"אתה לא נראה כזה." אמרתי. ש' היה בקשר טוב עם כל הבחורות בבית הקפה ולא רק איתי. המילים שלו ידעו לעשות את דרכן בין פלירטוטיהן של נערות צעירות.

"אני יודע, אבל פעם הייתי מאוד פחדן. פחדתי שבחורה יפה שאתחיל איתה תגיד לי לא, בכלל לא ידעתי מה להגיד ואיך להגיב לדחייה, חשבתי שאין סיכוי בכלל לקבל כן. במשך שנים הייתי מתאהב בבחורות בשקט, מהצד, ולא אומר להן. עד שחבר טוב שלי אמר לי, 'ש', ממה אתה מפחד? אם הבחורה הזאת תגיד לך לא, יש בחורות אחרות. אז תתחיל עם אחת והיא תסרב ותתבייש ותרגיש רע, ואז תתחיל עם הבחורה הבאה והיא גם תגיד לא, ועם עוד אחת ועוד אחת. בסוף יהיה לך אוסף ענק של דחיות – אבל אתה יודע מה? מישהי מהן באיזשהו שלב תגיד לך כן, והמישהי הזאת מחכה, אבל אתה לא תגיע אליה אם לא תעבור את כל הדחיות קודם. כל דחיה מקרבת אותך אליה.'" ש' שתה את האספרסו הארוך שלו והסתכל עליי בצדקנות, "וניסיתי, והלכתי, ואמרתי לבחורה שאני רוצה לצאת איתה לקפה והיא סירבה. ועשיתי את זה שוב ושוב ושוב. עד שהגעתי לאישתי שהרסה לי את החיים אבל זה כבר סיפור אחר. הבנת את הפואנטה?"

לאחר שחשבתי על זה קצת, עניתי בכנות שלא.

"את רוצה להצליח, אבל מפחדת להיחשף. האחד לא יכול לקרות ללא השני. אדם חייב לצאת מאזור הנוחות כדי להצליח. את חושבת שלא הרגשתי חשוף כשהתחלתי עם בחורות? כל פעם מחדש זה היה כמו לרוץ ערום במורד הגבעה כשכל חלקיי מיטלטלין, אבל המשכתי. כי ידעתי שבסוף, אחרי כל ההשפלה והחרדות, אגיע לאנשהו. אל תחשבי על זה יותר מדי, פשוט תעשי מה שאת יודעת לעשות. זה יהיה פשוט יותר ככל שתיכנסי לזה, כמו שלי היה קל יותר מבחורה לבחורה. כי ההצלחה שלך נמצאת אי שם, אחרי כל החשיפה והעירום, ואת צריכה להגיע אליה."

"ש', אני עושה לך עוד אספרסו." אמרתי, לא יודעת איך עוד לבטא את התודה שלי.

"תעשי לי ותעשי גם לעצמך," הוא אמר, "ואז תספרי לי על מה הספר הזה שאת כותבת."