"את כל החיים מתכננת לעבוד בבית קפה, או שיש לך תכניות גדולות יותר?"

"אני רוצה לחיות מהכתיבה.” שלפתי בלי לחשוב.

 

זו שיחה שניהלתי עם לקוח בבית קפה שכונתי בו עבדתי כבריסטה לפני עידן ועידנים.

הוא היה קבוע, קראו לו שאול. אני מציגה אותו בלשון עבר כי לצערי, הוא נפטר לפני כמה שנים. כבר אז היה זקן, חולה בסכרת ובעוד מיני חולאים שהעדיף לא לדבר עליהם. היה שתיין אספרסו מקסים שתמיד היה לו מה להגיד.

"נו, זה יפה יפה,” הוא אמר, "אבל יש מרחק גדול בין לרצות ללעשות. מה את עושה עם זה?"

“כותבת.” עניתי, “וגם שולחת חומרים למקומות שונים, מגזינים, אנתולוגיות... רומן הביכורים שלי עדיין בתהליך.” ואז רכנתי קדימה כממתיקת סוד והוספתי, "אנשים כל הזמן מציעים לי להעלות חומרים לאינטרנט, אבל מה לי ולאינטרנט? אין לי פייסבוק ואני שונאת מדיות חברתיות." חזרתי להזדקף והוספתי, "חוץ מזה..."

"מה?"

“אני משתפרת כל הזמן. כל כמה חודשים, חומרים ישנים שלי נראים לי חובבניים וטיפשיים ואני מוצאת שגיאות דקדוקיות. ברשת, דברים נשארים שנים לעיני כל ואתבייש בהם בשלב מסוים, והם יתנוססו שם כמו אות קין.”

“טעויות תמיד אפשר לתקן.” הוא אמר.

“ומה אם אצליח? זה חושפני, פתוח לכולם. מה אם איזה אקס יקרא אותי, מישהו מהשכונה בה גדלתי, אוי לי… ההורים שלי. אני מעדיפה לכתוב לזרים גמורים.”

הוא צחק, “רוב האנשים מפחדים להיכשל, להתגלות כחסרי כישרון, ואת מפחדת להצליח? וגם אם תצליחי בעתיד כסופרת, את חושבת שעדיין תהיה לך פרטיות?"

 

IMG-20191203-WA0002_edited.png

בזמן שהדליק לעצמו סיגריה נוספת, חשבתי. לפחות עולם הספרות הטובה שייך לסופרים אמיתיים שמתחבאים מאחורי זכוכית מגדלת. הרשת, לעומת זאת, מלאה בבנות 14 זועמות שכותבות מאמרים שהן קוראות להם “פוסטים” על לק ג'ל שלא החזיק מספיק זמן, או מעלות תמונת של ארוחת הבוקר שלהן או של עצמן בביקיני בחוף הסטודנטים. זה לפחות היה הניחוש שלי. לקחתי שאיפה מהסיגריה, באותה הזדמנות אוגרת כוחות להודות במה שאיש אינו אוהב להודות, "אני מפחדת מהחשיפה.”

שאול הסתכל עלי לכמה רגעים, ואז אמר, "את יודעת, כשהייתי צעיר הייתי מת מפחד לדבר עם בחורות."

גביניי קמרו. פלירטוטיו הידועים לשמצה של שאול ידעו לעשות דרכם בחינניות אל אזניהן הכרויות של מלצריות צעירות.

“אתה לא נראה כזה.” אמרתי.

"אני יודע, אבל פעם הייתי מאוד פחדן. פחדתי שבחורה יפה שאתחיל איתה תגיד לי לא. לא ידעתי מה להגיד ואיך אגיב לדחיה, ומה אם תצחק לי. חשבתי שאין סיכוי בכלל שאקבל כן. במשך שנים הייתי מתאהב בבחורות בלי אומר, ככה במחשכים. עד שחבר טוב אמר לי, 'שאול, ממה אתה מפחד? אם הבחורה הזאת תגיד לך לא, יש עוד בחורות. העולם מלא בבחורות. אז תתחיל עם אחת והיא תסרב ותתבייש ותרגיש רע, ואז תתחיל עם הבחורה הבאה וגם היא תגיד לא ותחשוב שאתה אידיוט, ואז תתחיל עם עוד אחת ועוד אחת. בסוף יהיה לך אוסף ענק של דחיות – אבל אתה יודע מה? מישהי מהן באיזשהו שלב תגיד לך כן, והמישהי הזאת מסתובבת לה בעולם, אבל אתה לא תגיע אליה אם לא תעבור את כל הדחיות קודם. כל דחיה מקרבת אותך אליה.'" שאול שתה את האספרסו הארוך שלו והסתכל עליי במבט של תוכחה משותפת, "וניסיתי, והלכתי, והזמנתי בחורה לקפה, והיא סירבה. וזה היה מביך ומתסכל אבל אזרתי כוחות ועשיתי את זה שוב, ועוד אחת צחקה לי, וזה נהיה בכל פעם מעט קל יותר, ושוב ושוב. עד שהגעתי לאישתי שהרסה לי את החיים אבל זה כבר סיפור אחר. הבנת את הפואנטה?"

לאחר שחשבתי על זה קצת, עניתי שלא.

"את רוצה להצליח, אבל מפחדת להיחשף. האחד לא יכול לקרות ללא השני. אדם חייב לצאת מאזור הנוחות כדי להצליח. את חושבת שלא הרגשתי חשוף כשהתחלתי עם בחורות? בכל פעם מחדש זה היה כמו לרוץ ערום במורד הגבעה כשכל חלקיי מיטלטלין, אבל המשכתי. כי ידעתי שבסוף, אחרי כל ההשפלות והחרדה, אגיע לאנשהו. אל תחשבי על זה יותר מדי, פשוט תעשי מה שאת יודעת לעשות. זה יהיה פשוט יותר ככל שתיכנסי לזה. את תתחילי לאבד תחושה, כמו שלי קרה מבחורה לבחורה. כי ההצלחה שלך נמצאת אי שם, אחרי כל החשיפה והעירום, ואת חייבת להגיע אליה.”

"שאול, אני עושה לך עוד אספרסו." אמרתי, לא יודעת איך עוד לבטא את התודה שלי.

"תעשי לי ותעשי גם לעצמך," אמר, "ואז תספרי לי על מה הספר הזה שאת כותבת."