מוריה | בצלאל

הבוקר שתיתי קפה על המרפסת של סבא וסבתא שלי בכרמיאל. המרצפות זרועות עלים יבשים וזרדים. ניקיתי את החומה שמקיפה את המרפסת, וישבתי עליה. תחתיי השתרע גג רעפים קטן, מחפה על גינה מוזנחת, פראית. בין עשבים גבוהים ושיחים קמלים עמד מאוורר ישן, עודו תקוע בשקע החשמל, ותהיתי מאיזה קיץ הוא קפוא שם...

לכתוב בבלוג הפך להיות מתסכל בדיוק כמו לכתוב ביומן רגיל לאחרונה. יש לי יותר מדי מה להגיד, אז אני פשוט לא כותבת. למרות שסוף־סוף צנחתי. מכל...

אחרי חודש בצפון תל־אביב, נשארנו כמה ימים בבית הוריי שבגליל. ימי משפחוחי של ידיים קטנות על הפנים שלי, נשיקות על המצח, הקול של אמא אומר...

אני בארץ. בגליל. אני בבית! איפה שהדברים קורים הרבה יותר מהר. האינטרנט מהיר, השיחות מהירות, אנשים מהירים לשפוט. הזיכרון קצר, הפתרונות...

השבוע חזרנו, טר ואני, מקייפטאון. שלושה שבועות בקצה השני של העולם, שם קיץ וחם, והים הוא אטלנטי ולכן, קר. לא קר־מרענן, אלא קר־קפוא. קר כמו...

יום חמישי, הודעה בווטסאפ שידעתי שמתישהו תגיע. אביו החורג של טר נפטר מסרטן הכבד. גסיסה ממושכת. כאב. זה היה תהליך איטי, והסוף... צפוי, כמו...

בארבעת הלילות האחרונים, אני מתעוררת לפנות בוקר, מוצפת במחשבות שליליות. זו לא התעוררות פתאומית של רעש או הפרעה, אלא התעוררות איטית, כזו בה...

לאחר החודש האחרון בכפרים הציוריים של רומניה, שבהם כל נשימה מתובלת בניחוחות של שלג ויער, ההתאקלמות מחדש היתה קשה מהצפוי. ביתנו, למשל, אשר...

מחר ניפרד מקאמפולונג, אותה עיירה קטנה ואפורה שנדמה שמכסה בנשימתה החרישית את העמל היום־יומי הנסתר מעין. עשרים־וארבעה אלף תושבים חגים סביב...

הבית בקאמפולונג, רומניה לחודש נובמבר חלפו שבועיים מאז שעברנו לרומניה, שזה חצי מהזמן שתכננו לשהות בה, שזה המון זמן אבל גם ממש מעט זמן,...

ובכן, עשינו את זה – נחתנו בבוקרשט, וכיאה לתיירים מן השורה, פצחנו בסבב ה"חובה לראות": מסעדות מפוארות וברים בעיר העתיקה, פארק רחב ידים...

אורזת. אני שונאת לארוז. אוהבת לפרוק. אריזה היא סוף, פריקה היא התחלה חדשה. אריזה זה לשלוח חלקים ממך הרחק, פריקה זה משהו שנשאר איתך. אריזה...

בוקר טוב, הסתיו הגיע לליסבון, כמעט בלי ששמנו לב. כן, אני גרה בליסבון עכשיו. הרבה זמן לא דיברנו. מזג האויר נהיה יצור קפריזי שמשתנה בכל רגע...

הרבה זמן לא כתבתי באופן פומבי. לא על בעיותי האישיות שאפקט הדומינו שלהן החל לפני כמעט שלוש שנים – בערך כשפסקתי להזין את הבלוג – שכעת...

על הזמנה מביכה, אסון תיאטרלי וההזדמנות החשובה בעולם האמנות.

אמי תמיד אומרת שהיו לסבא שני מצבי צבירה: מאוזן ומאונך. הוא היה אדם עובד. כמעט ולא תועד יושב מימיו, אלא אם נסע או אכל.

אלגיה לנאומי העתיד שקיבלתי בעבר.

על איך שסולקנו מביתנו על ידי משפחת בצע קרואטית.

על פתיחת חשבון הבנק הראשון שלי, שהיה אסון. תביאו פיצוחים.

על הרוד-טריפ מאיטלקיה לקרואטיה, חלק III.