מוות, קפה, אלבומי תמונות

יום חמישי, הודעה בווטסאפ שידעתי שמתישהו תגיע. אביו החורג של טר נפטר מסרטן הכבד. גסיסה ממושכת. כאב. זה היה תהליך איטי, והסוף... צפוי, כמו כל הסופים הידועים מראש שבכל זאת באים בהפתעה. טר היה בלונדון כשזה קרה. תוך שעות הוא היה על מטוס.

אנחנו בקייפטאון עכשיו.

כשאתה צעיר, המוות הוא רעיון. קונספט. משהו שקורה לאנשים אחרים, חלקם קרובים אליך וחלקם זרים, רובם אפורי שיער. אבל אתה תמיד בצד המתאבל, אף פעם לא בצד המת. באיזה שלב, אתה שם לב שהוא תמיד שם. המוות, כלומר. עומד מאחוריך ומצדדיך, אחת, שתיים, שלוש. הוא לא מתנפל, הוא מחכה, אוסף. מסוע ענקי שאין לו כפתור עצירת חירום. אתה צועד לכיוון הנגדי בטור עם יקיריך על המתכת הצרה, הנעה. מישהו מאחוריך נעלם; מישהו מלפניך מביט לאחור בחשש. ואתה מבין שהחיים הם בדיוק זה – מסוע שמוביל את כולנו לכיוון אחד, והוא לא הכיוון אליו אנחנו הולכים.

הלוויה היתה אמוציונלית, עוד עניין צפוי שהמוות מביא איתו. אמוציות ומשיכות אף. מישהו מניח יד על כתף של מישהו אחר. אני רואה אנשים בוכים, אני שומעת רשרוש של ממחטות נשלפות, לא יודעת מי זה מי. כל הפרצופים והשמות החדשים שהציגו את עצמם בפניי מתערבבים לי בראש, מתמזגים לכדי המולה שקטה של צער. ההספדים מספרים על אדם שלא הכרתי עד הסוף, ואני בכל זאת מתגעגעת אליו.

הנחמה היא שאנחנו בקייפטאון, עיר הולדתו של טר; עיר של נופים שגורמים לך להרגיש קטן, ושל שקיעות מהסוג שמזכירות לך שהזמן לא מחכה לאף אחד. מצאנו אירבנב ברחוב של חמותי, ואנחנו אצלה ואיתה יום ביומו. התכנית היא להיות איתה כל כך הרבה שיימאס לה מאיתנו. אז אלה ימים של קפה וזיכרונות, סיפורים שנשלפים מתוך אלבומי תמונות מעוררי "זוכר את זה?" כאילו אפשר, אם רק נזכור חזק מספיק, להחזיר אותו לרגע אל המסוע.

בין לבין, אני מעיפה מבט בטר וסורקת בדממה. רואים שהוא נמצא בזון משלו, שלוקח לו זמן לעכל את זה. ואני? אם היה בחיים את הפטיש האדום הקטן הזה, כמו שיש ברכבות, הייתי מנפצת איזה חלון ובורחת החוצה. אבל אין לי פטיש אדום קטן, אז אני כאן. מנסה להיות, בשבילו, בשביל אמא, כמה שאפשר, איך שאפשר ומתי שהם צריכים.