מוריה | בצלאל

בתקופת המילואים הראשונה שלו, עצר גיסי בתחנת אכילה לחיילים בצומת גלעד, כשהוא שומע איש אחד קורא, דבריו עולים ומתנשאים על כול: ״לחמנו בהם קשה מאד, פוצצנו כלי רכב שלהם בכבישים, פוצצנו את הרכבות שלהם, ירינו בהם ברחובות, פוצצנו תחנות משטרה, גם האצ״ל יחד איתנו, היתה תחרות בינינו מי יפגע באנגלים יותר.״ זה היה גבר בן 95, שתום עין, צולע ועם זאת, חיוני כנער, ״ופוצצנו, פוצצנו, הרגנו… יביאו לכם את הספר שלי, אני מחלק אותו כתרומה לחיילי צה״ל. עוד מעט יביאו, תוכלו לדעת את כל הסיפור!״

בשכונה בה גדלתי היה בחור בשם עמרי. כולם הכירו את “עומריקי”, כי הוא לא היה כמו כולם. כלומר, היה כמו כולם; הולך לבית הספר, מתפלל כל יום בבית הכנסת, הולך למכולת השכונתית, אבל היה בדרכו שלו. היו לו מחשבות משלו. עמרי היה על הרצף. אינני יודעת את המונח הנכון לו וזה אינו מענייני, אבל לא ניתן להכחישו. זה נשפך ממנו, בדיבור, במבנה הפנים, בהתנהגות.

בעידן שבו האנושות עודה צעירה והעולם שופע יבשות שטרם התגלו, בו נשמות חסרות חת עלו לדרגות המשנה למלך ומושלים של ארצות חדשות, שגורלם נרקם בהפלגה בודדת - ספינות יצאו מנמלים עמוסות יין וציוד ושבו עמוסות תבלינים, זהב ומשי, הביאו איתן עושר לא ליחידים אלא למדינות שלמות.

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בהגירה תזזיתית מלונדון, אהובתי האנגלית, לביקור משפחתי ארוך בארצי מולדתי היפה על נופי מחאותיה, ומשם אל ליסבון, יקירתי הפורטוגזית, בצבץ ספר מחמד זה ממעמקי כיסי האחורי ונצמד-לי-לתחת למשך כמה ימים. נוכחות מנחמת של פוסט-כאוס מעבר דירה ופגישות מחודשות...

חברי לקריאה, אניני ספר, הסכיתו נא! הרי לכם סיפור קטן ומשונה, פרי עטו של לא אחר מאשר דיויד גארנט, חבר בקבוצת “בלומסברי” הנודעת, עם עוד רבים וטובים...

זה הספר האחרון שקראתי מאת מאיר שלו ז”ל. לא כתבתי עליו מהסיבה הפשוטה - קשה לעשות צדק עם הסיפור הזה בתקציר או ביקורת. אבל אז שלו נפטר והותיר אחריו הלם ותהייה. אז החלטתי בכל זאת לכתוב. סקירת מעגל, אפשר לומר. מה גם שנמנע ממני לכתוב ביקורות לזמן מה, וזו סיבה מספיק טובה לחזור לסורי...

מוצאי שבת, ה-6 למרץ, 00:00 בדיוק, זמן לונדון, הטלפון שלי צפצף שקיבלתי הודעה. בדיוק שוחחתי עם חבר וטרם פתחתי לקרוא אותה, אבל משהו הטריד אותי. היתה לי הרגשה שהיא חשובה.

כשהצטרפתי אל ג’ון קרומרטי וג'וזפין לאקט לביקורם בגן החיות, הם היו בעיצומו של ויכוח. נראה שקרומרטי הציע נישואין אך ג'וזפין לא רוצה לעזוב את אביה החולה. גבר שבגברים כקרומרטי זה לא ילך ויאמין לבדותות, הגיוני יותר שהיא פשוט לא אוהבת אותו. ותפתח ג'וזפין את פי הג’ורה ותאמר שאפשר שיהיה לה בבון או דוב, אבל הוא - טרזן מלך הקופים - צריך להיות כלוא בגן החיות, עם האורנגאוטנית בצד אחד והשימפנזה מהצד השני. המדע רק ירוויח. האוסף שם אינו שלם בלעדיו, הוא הוא ההגדרה של אטביזם, לא יודעת למה התא

עבור אנשים שעוסקים בפיזיקה או חובבי פיינמן – הספר הזה יהווה מבט מרתק לתוך מוחו של אחד מגדולי המדענים. עבור הבורים־כמו־נעל (די, לא יפה להצביע ולצחוק), נצטרך למצוא דברים אחרים להנות מהם, ויש ממה. אחד מהם הוא החדווה שבגילוי דברים...

גבר בגיל העמידה חוזר לעיר הולדתו להלוויה...

אינני טיפוס של מתוק ואני לא מהמנשנשים. לכן, דודא לנשנוש מתוק יש לי בערך אחת לשנה-שנתיים. אבל לעתים רחוקות, בחג או יום הולדת, אני מקבלת איזה מארז פרלינים יוקרתי. בתחילה, המארז ישב שנה בארון בלי להאכל. למעשה, יאכל רק קנאה בכל המוצרים האחרים שנכנסים ויוצאים. אבל יום אחד תהיה לי נפילת סוכר קטנה, ואכניס אחד לפה. כל אחד מהשוקולדים הקטנים יתגלה כגן עדן מלא נוגט, מצופה נייר כסף עדין שהרשרוש החושני שהוא משמיע בהיפתחו גורם ללבי להחסיר פעימה...

לפי תיאורו של צווייג בזו הנובלה, אילו לא הייתי שייכת לעם היהודי, הייתי מקבלת עליו רושם די פתטי. רושם של ישות היושבת על בובת וודו של עצמה ולא מצליחה לקום. ישות העומדת לשירותם האישי של אבדנה וכאבה, עושה להם אידיאליזציה, מטפלת בהם, מאכילה אותם, מנסה לפייסם, ואז מעבירה אותם לדור הבא בצירוף מדריך הרכבה ושימוש קשור בסרט. אני יודעת מה אתם חושבים, זה לא כזה רחוק מהמציאות. אבל הקהילה היהודית המתוארת כאן מנסה נואשות לטפח תקווה משותפת שיש לשמר בכל מחיר, אם כי הדבר מצריך פיתול המציאות עד

כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את מארק טוויין, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את הלעג הגלוי שלו, וונס אגיין, כלפי הצדקנות האמריקאית...

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בלנדוד במדינות הבלקן לכמה חודשים, לחזור ארצה, להתחתן, לעבור למדינה אחרת ולצפות בעונה החדשה של קופה ראשית - אני מוצאת את הספר הזה יושב לו במזוודת חוליו בהבעה תבוסתנית, מחזיר לי מבט ג’ט לגי מבולבל ומנומנם ולא זוכר איפה עצרנו.

מבחינת אהרן אלמוג, מציאות והזיה הם היינו הך. סיפורים יום-יומיים מהאוניברסיטה למדעי החברה מזדווגים בפרהסיה עם סוריאליזם חינני אשר שוכב פרקדן, בהונותיו שרועות ברווחה פטריארכלית, ומזמין את תל-אביב של שנות ה-30 המפזזת בחלוק חושפני להצטרף אליהם לאורגיה פראית, שלושתם מתנשקים בלשון הדיבור ובלשון המקרא...

מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין.

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל.

ביקורת זו נכתבה בהיפעמות מדאיגה על ידי אשה (נאה, אם יורשה לי) שבעבר נהגה להשיב לכל כך הרבה ממליצי ספרים, “כן כן, זה ברשימת היום-אחד. כרגע לא מתחשק לי לקרוא מד”ב.”

רק מסיימת את הצוויג השני שלי וכבר מבינה שהיחס שלי כלפי ספריו מתחיל להיות כמו אל חטיף ספרותי איכותי שקשה לעמוד בפניו. התנהגת יפה, מוריה, מגיע לך לפנק את עצמך באיזה צווייג מהמדף. שלפי שלפי, חיים רק פעם אחת. ואז הוא נגמר בתוך שניה אבל הטעם לא יורד מהלשון כמה ימים...

שמעתי כל כך הרבה על צוויג כאן באתר. מועדון הקוראים שלו מורכב משתי קבוצות עיקריות – אלה שמשבחים את כל אחת מאצבעותיו, ואלה שלא מבינים על מה המהומה. אני כנראה בדרכי להצטרף למהומה. הוא יודע לתפוס אותך למן הרגע הראשון וגם לא מאריך בדיבורי סרק. סיפור נטו, בלי מס תיאורים אינסופיים על הנשקף מהחלון או עמלת סיפורי רקע שאין בהם צורך. מה שקרה, כך הוא קרה. מרענן לקרוא סופר שאינו מאוהב בסיפורו עד כדי גודש.